שלמה ארצי חוזר לתיאטרון עם מחזמר רוק על שאול המלך – הדמות הטרגית שכבשה את התרבות העברית

אלישע בנאי (מימין) וצחי הלוי במחזמר "שאול". צילום: אלון לוין

פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש ש… בא לו לכתוב מחזמר. 

כן, כן. שלמה ארצי. ההוא מהברושים, מהירח, מהאהבה הישנה ומהצימר בגליל עם הפלייליסט שלא נגמר. מה אני אגיד לכם, שלמה ארצי בשבילי – ובטח גם בשבילכם – הוא ארץ ישראל. הכי ישראל, הכי שלנו.

אז ככה: חזרתי אתמול מפרזנטציה מיוחדת של המחזמר "שאול", שכתב שלמה ארצי. 

האירוע הופק עבור התקשורת הישראלית בתיאטרון סינמה סיטי גלילות. שלמה עצמו עמד שם מול כולנו, עיתונאים וצלמים, ואמר: "אתם המתווכים שלנו לציבור", וכך, ללא התראה מוקדמת, הפך את כולנו לשליחים עם אחריות. 

יח"צ

לא ידעתי ששלמה ארצי הוא גם איש מכירות, כמה כישרונות יש לאדם אחד? (זהו המחזמר השני שלו, אחרי "לילה לא שקט" מ-2010 שעלה בקאמרי).

אני מודה – הגעתי סקרן, אבל גם קצת מותש. לילה לבן מאחוריי, מסיבות טכניות, בקיצור לא ישנתי. ובכל זאת, עשיתי את דרכי לסינמה סיטי גלילות, תוך כדי נסיעה, סוג של דיאלוג פנימי: "מה עכשיו? מחזמר? פרזנטציה? מצגות?… אין לי כוח להקשבה מרוכזת – ועוד לכתוב על זה?" נכון שסיימתי בית ספר (יסודי) אבל זה היה מזמן, ממש מזמן.

אבל רגע… שלמה ארצי! "אֲהַבְתִיהָ", "ירח", "אלוהיי", "אומרים ישנה ארץ"… נו, בחיאת. שלמה ארצי הוא לא סתם זמר. הוא פס הקול של כמה אהבות חיי וסייע לי רבות בכך ללא ידיעתו ואם נודה באמת – הוא גם סוג של מלך.

אז מה יותר מתבקש ממלך ישראלי שכותב על מלך מקראי? "שלמה המלך" כותב על שאול המלך? אולי בעצם על עצמו? כי ככה זה בכתיבה – אתה בכל הדמויות, ובו זמנית באף אחת מהן.

צילום: אלון לוין

אז מה היה לנו שם?

הגענו. רעשנים, תקשורת, מצלמות, רום-טון (rum-tone) של הפקה. פותחים בארוחת בוקר קלילה (שלא נתלונן חלילה על קיבה מקרקרת), ואז נכנסים לאולם. 

היחצ"נים מכוונים אותנו אל שורות של כיסאות על הבמה. מולם – היוצרים, השחקנים, וכמובן, שלמה.

מאחור – צלמים על חצובות. כל הדבר הזה בעצם לא בשבילנו – אלא בשבילך. כן, כן – את/ה, שקורא/ת את זה עכשיו.

כבר ממש בקרוב תראו, תשמעו, תקראו על "שאול" בכל פינה. יש מי שיקראו לזה "ערוצי תקשורת", אחרים – "ערוצי תבהלה". (לא אציין שמות. אמא׳לה).

אז… על מה המחזה?

לא אגלה יותר מדי כדי לא להרוס, אבל אכתוב את זה: מדובר במחזה רוק ישראלי. מאוד ישראלי. נו, שלמה ארצי, לא אופרה בצרפתית. הפסקול, אגב, משלב רוקנ׳רול, ספוקן עכשווי ובלדות רוק – חלק מהשירים נכתבו עם דני רובס, ושניים נוספים הולחנו בידי אלעד פרץ ואיתמר זוהר.

הגיבור – שאול, בחור פשוט מכפר חיטים, שנכנס למסע בעקבות שלושה אופנועים שנגנבו לאביו. מהר מאוד – הוא הופך למלך, כזה שמומלך על העיר בית אל. 

ובדרך? פיגוע טרור, מפגש עם בעלת אוב – נביאה מודרנית יפהפייה, חכמה, פצועה ואוהבת – והתרחקות רומנטית כשהוא עולה לשלטון. 

הפחד מאובדן שליטה דוחף אותו למרדף חסר תקווה אחרי דוד – זמר רוק צעיר שגדל בביתו, זוכה לאהדת תושבי העיר ולקרבה לשני ילדיו המוזיקאים, מיכל ויונתן. זה בדיוק התבנית הטרגית הקלאסית: טעות גורלית, מעשה נורא, מהפך, הכרה וסבל – כמו שהגדיר אריסטו.

עכשיו… למה כדאי לכם לראות את זה? שלמה ארצי כתב מחזמר. זו כבר סיבה מספקת. אבל מעבר לכך – צוות שחקנים מרשים, יצירה עדכנית, חדה, נוגעת.

אגב, לדעתי, שלמה כתב על כולנו. על כל מי שהתאהב, נשבר, נגע בכוח, איבד את עצמו, וחיפש… אופנוע. או משמעות. |

הפרויקט הזה, אגב, היה אמור לעלות כבר ב-2017 בתיאטרון הבימה עם אמיר דדון, אבל נעצר בשל חילוקי דעות מקצועיים. עכשיו הוא חוזר לחיים.

למה דווקא שאול?

 הסוד טמון בדמות הבלתי מושלמת שלו. הקסם של שאול נעוץ באנושיותו – באמביוולנטיות שיצרה דמות רב-גונית שמזמנת הזדהות. 

המלך הראשון של ישראל, שיצא לחפש אתונות (נו, בגרסה של ארצי אופנועים) וקיבל כתר, הפך לדמות טרגית שכבשה את התרבות העברית. 

הוא לא המלך המושלם – הוא האדם השבור שנשבר מכוח, בדיוק כפי שכתב עליו ארצי. הדמות המקראית הזו מושכת יוצרים דווקא בגלל תחושת הקוראים לאורך הדורות שהמלך הראשון לא זכה לכבוד שהיה ראוי לו והיה דמות מקופחת.

צילום: אלון לוין

הקאסט:

למחזמר ארבעה מספרים – כולם ברוטציה: שלמה ארצי, ששון גבאי, ליאור אשכנזי, יניב ביטון. 

השחקנים: צחי הלוי בתפקיד הראשי של שאול; אלישע בנאי בתפקיד דוד; אלי דנקר בתפקיד שמואל – זה שממליך וגם מדיח; מיכאל מושונוב כהג׳וקר; תום כהן כבעלת האוב; אור עמרני ברוקמן כיונתן; איאן יואל פינקוביץ׳ כמיכל; ניצה שאול כ"מאמא פסיה" (האמא של העיר); אייל בוחבוט, ועוד שורה מכובדת של שחקנים ורקדנים, כולל תזמורת חיה של 9 נגנים.

הבימוי – להב תימור. ניהול אמנותי – לואי להב. הפקה – רועי עופר (כן, זה שעמד מאחורי מופעי הפסטיגל בשנים האחרונות).

יח"צ

"כשהתחלתי לכתוב את המחזמר, הרגשתי שאני לא רק כותב על מלך מהעבר, אלא על כל אדם שנשבר לו הלב מאהבה ואובדן. ובעצם כל מי שנגע בכוח ואיבד את עצמו בהיבריס", ציין ארצי והוסיף: "שאול בשבילי הוא כמו שיר. הוא מתחיל בתום, גדל באמונה, ומסתיים בצרחה גדולה".

בקטנה לסיום (והפעם באמת): סיפור קצר שנשלף לי מהזיכרון: פבלו פיקאסו יושב בבית קפה בפריז, לוגם קפה, לא גולל להנאתו בטיקטוק, סתם יושב, שותה קפה ובוהה. 

אישה מזהה אותו, מתרגשת, מגישה לו מפית: "אתה מוכן לשרבט לי משהו? אפילו ציור קטן? אני גם מוכנה לשלם!"

פיקאסו מהנהן, משרבט, מסיים, ומבקש: "חמשת אלפים דולר." האישה נדהמת: "מה? על חצי דקה של שרבוט??"

והוא עונה לה בחיוך רגוע: "לא. על ארבעים שנה וחצי דקה".

"זה מצחיק, זה עצוב, זה עלינו" ויש מצב שזו תהיה ההפקה הכי היסטורית-היסטרית של השנה. אני כבר שם.

שאול – הבכורה: 10.11.2025, היכל שלמה, תל אביב

מחירים: 199–398 שקלים