יח"צ. "קיר זכוכית" – תיאטרון בית ליסין. צילום: יוסי צבקר
חיה, רקדנית ישראלית צעירה, עברה להתגורר בברלין. הקריירה שלה נוסקת, והיא אף בתחילתו של היריון. היא משדרת שמחה ואפילו אושר. בארץ, ליתר דיוק בפתח תקווה, חיים אחיה, נצח, ואמה, ויקי.
כבר למעלה משנתיים שוויקי אינה מדברת עם בתה חיה.
ואז ויקי מגיעה לברלין בהפתעה כדי לציית לצוואתו יוצאת הדופן של אביה, סבא של חיה ונצח, השופט חיים כנען.
בני המשפחה נכנסים לסוג של סחרור מטורף בדרך למימוש הצוואה, וכאן, שלב אחר שלב, נחשף העבר המשפחתי, מתגלים סודות שכל אחד מבני המשפחה מסתיר, ובמקביל נערמות בזו אחר זו אמיתות על חיי היהודים שחיו בגרמניה וחוו את מאורעות השואה.
זוהי דרמה קומית, או "קומדיה דרמטית" כפי שהיא מוגדרת בתוכנייה, על משקעי הדור השני, על ניסיונות ההתפכחות של הדור השלישי, וגם על המסתורין סביב חיי בני הדור הראשון.
יח"צ, "קיר זכוכית" – תיאטרון בית ליסין. צילום: יוסי צבקר
נגיש, רגיש ומלא הומור
כל הסיפור הזה, שיש בו סוגיות כבדות משקל כל כך, מובא במחזה של אורן יעקובי בתיאטרון בית ליסין באופן נגיש, רגיש ומלא הומור.
לאט לאט אנו מגלים שכל אחת מהדמויות פצועה וכואבת, פגועה וכועסת. כל אחת בדרכה מבקשת למצוא את דרכה, להתמודד עם העבר המשפחתי והאישי, ולנסות לחיות בהווה טוב יותר.
ככל שהצופה נחשף לעוד נדבך ועוד רובד במערכת היחסים המשפחתית, בעבר הרחוק וגם בעבר הקרוב יותר, הוא מופתע לגלות עד כמה כל אמירה מצחיקה גם צובטת ובעצם נוגעת ללב.
אתה צוחק במלוא הפה, אבל בו בזמן גם הרבה כאב חונק את הגרון.
יח"צ. "קיר זכוכית" – תיאטרון בית ליסין. צילום: יוסי צבקר
שלושה דורות, שלוש דרכים להתמודדות
טראומת השואה היא טראומה שאינה מרפה. ודאי שלא מבני הדור השני, ומסתבר שגם לא מבני הדור השלישי. הסיפורים, או שברי הסיפורים והזיכרונות, משתקפים מיד בפחדים, בהתנהגות, בשתיקות ובהסתרה.
בכל אלה נוגע המחזאי בזהירות, בעדינות, בכאב, ואפשר לומר שאף בחמלה.
הסבא, השופט הנכבד חיים כנען, מבני הדור הראשון, איבד את אימו ואחותו, בונה חיים חדשים ומנסה לשרוד. אבל הצלקות נותרו.
ויקי, הבת והאמא, בת הדור השני, גדלה באווירה קשה של פחד וכאב. היא מנסה להבין את הקשיים הרגשיים, לכבד ולחמול.
חיה ונצח, בני הדור השלישי, כל רצונם הוא להיות עצמאיים, חופשיים ומשוחררים. הם מנסים לבנות לעצמם חיים חדשים וזהות משלהם.
ואז הם בעצם מגלים שהעבר לא ייעלם כל כך מהר. העבר בא בעקבותיהם גם לברלין הרחוקה, ועד לגילויים המסעירים.
יח"צ. "קיר זכוכית" – תיאטרון בית ליסין. צילום: יוסי צבקר
ברלין ויחסים בין-דוריים
הרבה מאוד ישראלים בשנים האחרונות רואים בברלין סמל לחופש, שיא השחרור. ויש מי שעבורם היא מייצגת גם הרבה מאוד זיכרונות היסטוריים קשים.
המחזה מנסה לבחון גם מדוע ישראלים בורחים דווקא לשם. לא שיש תשובה לכך, אבל בכל זאת ברלין מוצגת כמושא חלומותיה של הגיבורה הראשית של המחזה, חיה בת הדור השלישי. די רחוק מישראל, ועם זאת מספיק קרוב, לפחות רגשית.
מערכת היחסים בין ויקי, השחקנית אורנה רוטברג, לבין בתה חיה, הגר אנגל, עומדת במרכז המחזה. ויקי היא אמא קשוחה מאוד, חדה ועוקצנית. אבל ברור לנו לגמרי שיש לה עבר קשה של פחד והרבה כאב.
חיה הבת היא אישה צעירה שבעיצומם של חיים חדשים, כביכול מוצלחים. היא אמנם בורחת רחוק לברלין, אבל גם היא לא יכולה להימלט מעברה המשפחתי.
מערכת היחסים המורכבת בין הבת לאמה מכמירת לב, כאמור, על אף הדיאלוגים המשעשעים לעתים.
בסיומה של ההצגה יש מעין התפייסות, אולי סוף סוף סוג של אופציה להתבוננות שונה של כל אחד מבני המשפחה על האחר. אופציה להבנה ולחמלה.
יח"צ. "קיר זכוכית" – תיאטרון בית ליסין. צילום: יוסי צבקר
השורה התחתונה
צוות השחקנים מעולה, ולכל אחת מהדמויות תפקיד חשוב בהבנת הסיפור. הבימוי של אלדר גוהר גרויסמן מדויק להפליא.
עיצוב הבמה והתפאורה של שני טור מרשימים ופונקציונליים ביותר. המחזה של אורן יעקובי אותנטי, עם דיאלוגים מלאי הומור שאפשר לזהות בהם בקלות את המציאות הישראלית המוכרת.
ועוד מן הראוי להוסיף מילה על שמו של המחזה, "קיר זכוכית". זהו שם מתוחכם בעיניי. הוא רומז על כך שכל גיבורי הסיפור כאילו חיים כשקיר זכוכית מפריד בינם לבין החיים עצמם.
כל אחת מהדמויות שומעת, רואה, יודעת שהאחרת קיימת, אבל היא רחוקה, אף שנדמה שהיא קרובה, ובמציאות לא מצליחה באמת לאהוב ולגעת.
"קיר זכוכית" הוא לא מחזה על השואה, זה מחזה על יחסים בתוך המשפחה ומחוצה לה, על קרבה, על אהבה, על אנושיות וחמלה.
מחזה: אורן יעקובי, בימוי: אלדר גוהר גרויסמן, תפאורה: שני טור, משתתפים: אורנה רוטברג, הגר אנגל, רוברט הניג, אוראל לוי, אבירם אביטן / דאלי שכנאי
