יח"צ תיאטרון גשר ממשיך להוכיח את עצמו כגוף תיאטרלי חד, אמיץ ויצירתי, בהפקה עוצמתית ובלתי נשכחת של "ריצ׳ארד השלישי" לשייקספיר.
ההצגה מציגה פרשנות מודרנית, חדה וטעונה למחזה הקלאסי, ויורה את חיציה – לא רק לכיוון של עבר מדמם – אלא ישירות אל ליבת ההווה הישראלי, החברתי והפוליטי כאחד.
"ריצ׳ארד השלישי", במקורו, הוא דיוקן של עריצות העולה מן ההריסות של מלחמה, דמות היסטורית אמיתית מהעבר האנגלי, שהפכה בכתיבתו של שייקספיר לסמל של אדם שמוכן למחוק כל ערך מוסרי בדרך אל הכוח. בימינו, אולי היינו מכנים דמות כזו פסיכופת או רוצח סדרתי.
הדמות של ריצ׳ארד נבנית מתוך עיוות – פיזי, מוסרי ונפשי – כזו שחיה וניזונה מתוך תחושת ניכור, חוסר שייכות וצימאון בלתי פוסק לשליטה.
יח"צגשר לוקח את הדמות הזו וממקם אותה בקונטקסט רלוונטי מאי-פעם – עולם שבו המניפולציה והציניות הפוליטית הופכות לחלק מהיום-יום והאמת מתגמשת מחשבתית.
הצפייה בהצגה "ריצ׳ארד השלישי" של ויליאם שייקספיר אינה מהווה חוויה קלה או חסרת מאמץ. המחזה, המבוסס על שפה מליצית מורכבת ועשירה, דורש מהצופה ריכוז מתמשך ויכולת לעקוב אחרי הדיאלוגים, הניואנסים והאירועים המתרקמים באופן אינטליגנטי ומסובך. הוא גם לא מקל על הצופים עם תכניו הקשים – רציחות, אכזריות וכיעור מוסרי – והבמאי איתי טיראן מחדיר לכל סצנה תחושה של מתח ודחיפות שמעצימים את תחושת אי-הנוחות המכוונת.
ההפקה הנוכחית של "ריצ׳ארד השלישי" מציבה שאלה מעניינת וחשובה: האם ניתן עדיין להציג טקסטים מליציים ועתיקים כמו אלו של שייקספיר בהפקה מודרנית?
המחזה, שבנוי בשפה גבוהה ומורכבת, עשוי להיתקל בקשיי הבנה עבור קהל עכשווי, במיוחד כשמולו עומדים אלמנטים בימתיים מודרניים, עם תפאורה מינימליסטית, אפקטים ויזואליים מרהיבים ושחקנים המובילים את הדיאלוגים בקצב גבוה ומעורר דינמיקה חדשה.
התרגום של דורי פרנס קולח ועשיר, אם כי לעיתים מילים עכשוויות מדי כמו "תפרגני לי" עלולות להישמע מעט מאולצות בהקשר התקופתי.
הבחירה ללהק את דמות ריצ׳ארד השלישי כשחקנית אישה אינה רק מהלך אמנותי, אלא אמירה טעונה בפני עצמה. המגדר משנה את הפריזמה שבה אנחנו מביטים על הדמות – מצד אחד, הוא שובר את הציפייה למודל גברי של שליט דכאני, ומצד שני חושף את הדרכים שבהן כוח, מגדר ונכות משתלבים לכדי מפלצת שהיא תוצר של עולם מדכא.
יח"צהופעתה של יבגניה דודינה מחשמלת ומהפנטת. היא מגדירה את האנטי-גיבור הטראגי של שייקספיר כמין ג`וקר בימתי, מושכת את הקהל לנפשו המעוותת של ריצ׳ארד ומעוררת סלידה והערצה בו-זמנית.
החכמה הבימתית מתבטאת, בין היתר, בבחירה להעמיד אותה על נעל שטוחה בצד אחד ונעל עקב בצד שני, המייצרת צליעה משוכללת ורומזת במקביל על המשחק המגדרי. השילוב שהיא יוצרת בין שבריריות לאכזריות, בין קסם אישי לרוע טהור, בין הומור ציני וחד למניפולציה חלקלקה, יוצר דמות רב-ממדית שקשה להסיר ממנה את העיניים.
אי אפשר להתעלם גם מהאסתטיקה המרשימה של ההפקה: הבימוי של איתי טיראן מדויק, השימוש באפקטים בימתיים חכמים מעמיקים את החוויה הדרמטית והרגשית של הצופים.
לכל אלמנט תפאורתי (עיצוב: ערן עצמון) או תאורתי (עיצוב: גלב פישטינסקי) יש משמעות סימבולית – בין אם זה גשם האפר הממלא בהדרגה את הבמה, השימוש בווידאו-ארט (ויקטור סורוקין) או משחקי האור והצל המדויקים.
יח"צאחד הרגעים המשמעותיים בהצגה מתרחש כשריצ׳ארד מגיע סוף-סוף למעמד ההכתרה. על קיר הבמה האחורי הלבן, במקום שבו היה תלוי עד לרגע זה צלב, מציבים לכבודו כיסא שחור. הוא תלוי במקום גבוה כל כך ולכן עוזריו המושחתים מציבים סולם. הדימוי הזה מצביע בבירור על הדבר שריצ׳ארד ושכמותו סוגדים לו: תאוות השלטון והכוח הרצחנית, זו שמעיפה בגסות חמלה, מוסריות וכל ערך אנושי אחר.
הבחירה האסתטית בשחור-לבן אינה רק אלמנט ויזואלי אלא מהות דרמטית שלמה, שמעצבת את חוויית הצפייה באופן חודר ומדויק. הצבעוניות המוגבלת יוצרת עולם תיאטרוני שמזכיר את סגנון הפילם נואר – קודר, נוקב, ולכאורה נטול חמלה. על הבמה, כל אלמנט – מהתלבושות ועד התאורה – מגויס לשפה הזו: התלבושות אחידות בגווני אפור, שחור ולבן, ומייצרות תחושת אחידות קרירה שמוחקת אינדיבידואליות, אך בו בזמן מבליטה כל ניואנס של תנועה או הבעה.
התפאורה עצמה מינימליסטית אך חכמה – חללים ריקים שנבנים ומתפרקים בעזרת אלמנטים ניידים, המשווים תחושת אי-יציבות מתמדת.
כל כניסה ויציאה של דמות נדמית כעוד מהלך בשדה קרב, וכך גם המרחב הבימתי מתפקד כמעט כלוח שחמט חי. התאורה, חריפה וקונטרסטית, מציירת דמויות וצללים על הקירות והרצפה, ומעצימה את הדיכוטומיה שבין האור לאופל – בין חשיפת האמת להסתרתה. לעיתים משתמשים בזרקורים חדים שמבודדים את ריצ׳ארד מן הסובבים אותו, כמעט כמו להאיר את מחשבותיו הפנימיות ולחשוף את מניעיו לצופה.
יח"צגם התנועה הבימתית מתוזמרת בקפידה, עם כוריאוגרפיה שנעה בין מכאניות מחושבת – בעיקר בסצנות החצר, בהן הדמויות נעות כמעט כאוטומטים – לפרצי תנועה גופנית חזקה בסצנות הקונפליקט. הבחירה לעיתים להאט תנועות או "להקפיא" רגעים בזמן יוצרת תחושת ניכור, אך גם מאפשרת לצופה להתעמק בפרטים הקטנים – הבעות פנים, מחוות גופניות, מבטים חטופים.
אחד הכלים הדרמטיים המרשימים בהפקה הוא שילוב שירים ישראליים קלאסיים, מהלך שהופך את המחזה לרלוונטי וביקורתי כלפי המתרחש בישראל.
השימוש בשירים ישראליים בהפקה אינו רק אלמנט אקוסטי, אלא טענה פוליטית. שירים כמו "החיטה צומחת שוב", "ירושלים של זהב", ו"תנו לשמש לעלות" בעיבוד כנסייתי-גרגוריאני או כהורה אפלה, מטעינים את המחזה בקונטקסט מקומי-עכשווי, ויוצרים חיבור בלתי אמצעי בין הסיפור ההיסטורי לבין האתגרים החברתיים והפוליטיים של ימינו בישראל.
השימוש הזה בשירים הופך במכוון למגוחך ופרוורטי, כפי שמעיד, למשל, הביצוע הייחודי ל"שיר לשלום" המושר בפאתוס עם עוגב ברקע, או "יפי הבלורית והתואר" המושר על ידי ריצ׳ארד בעודו אוכל נודלס מקופסת טייק-אווי, זחוח כולו.
יח"צטיראן לא כופה את המחזה כמשל על החברה הישראלית, אלא עושה זאת בצורה הרמונית ודוקרת בבטן, כך שהשירים הללו, שהם נכסי צאן ברזל במוזיקה הישראלית, מהדהדים את הזיכרון הקולקטיבי ואת המיתוסים שלנו אל מול מציאות פוליטית מורכבת.
השחקנים כולם מפגינים יכולת דרמטית מרשימה – כל דמות זוכה לרגעי שיא משלה. הקאסט המשובח כולל את דורון תבורי בתפקיד כפול – המלך אדוארד וכן אימו של ריצ׳ארד, את לנה פרייפלד הענוגה והמרשימה בתפקיד ליידי אן, את ישראל (סשה) דמידוב המעודן בתפקיד קלרנס, את מיכל ויינברג הנהדרת בתפקיד המלכה אליזבת, את אלכסנדר סנדרוביץ׳ בתפקיד הייסטינגס המעורר אמפתיה, ואת שלומי ברטונוב המעניין במיוחד בתפקיד הרוצח קר הלב.
אליהם מצטרפים גלעד קלטר, פאולו א׳ מורואה, אלי מנשה, נועם טל, שיר סייג ואורי יניב, כולם מצליחים לייצר דמויות עמוקות, אמינות ורב-שכבתיות.
"ריצ׳ארד השלישי" של גשר היא לא רק הפקה חזקה – היא קריאה להתבוננות פנימית. היא מראה מדויקת שמראה לנו איך שלטון יכול להפוך לבדיחה מרה, איך חברה יכולה למחול על כל ערך כשהיא כמהה ליציבות מדומה, ואיך דווקא דרך שייקספיר – ומוזיקה ישראלית – אפשר להבין כמה קרובים אנחנו למלכודת שהוא מצייר.
באמצעות שילוב האסתטיקה המרשימה, הביצועים הדרמטיים רבי-העוצמה ופרשנות פוליטית חריפה, ההפקה מצליחה לא רק להחיות את מחזהו הקלאסי של שייקספיר, אלא להטעין אותו במשמעות עכשווית ובביקורת חברתית עוקצנית – על כוח, על פוליטיקה ועל האופן שבו אנחנו מתבוננים במציאות דרך פריזמה של שחור ולבן, תוך התעלמות מהאפור שבאמצע.
