עמוק בנפש פנימה: 50 גיבורים של אפור

ארבעה פעוטות יושבים מאחורי סורגים של עגלת טיולים קיבוצית מופיעים על כריכת הספר האפורה של אריאל דלומי "בגוף שלישי", אך לא לעולם תהא נפשם צרורה בתמימות הפסטורלית של גיל הינקות.

בבוא העת הם יקומו וילכו, יעשו את הצעד הראשון, יתנסו באהבה הראשונה, במרד הנעורים, בשירות הצבאי, ייצאו מעבר לנוף מולדתם ואולי גם יחזרו אליו, יקימו בית, ישמחו, יישאו שק של חרטות ותיקונים שיש לתקן. ובכל רב הגוניות של חייהם, אפשר למצוא את פלחי חייהם באסופת הסיפורים של דלומי, הצצה למורכבות שניצבת לפתחם, כל אחד בדרכו ובנקודת חיים שונה.

ספרו של דלומי מציע טקסט שונה: אסופה יומיומית וכמעט שגרתית של קונפליקטים אישיים ומכריעים עבור שלל גיבורים שמייצגים את המגוון בחברה הישראלית: אב מיוסר הנושא את בנו במעלה הר במסע לילי בעקבות גאולה שהתאחרה; נער בגיל טרום-צבא שמגלה את מיניותו ונתבע להתעמת עם זהותו כאשר חברת נוער מזרחי מגיעה לקיבוץ מגוריו; חיילים צעירים הנקרעים בין קול הציווי הפנימי לרעם התביעה הקולקטיבית; גבר הנתקף דיכאון שלאחר לידה; צעיר יהודי משכיל המיטלטל בין האישי לפוליטי במפגש של סוף־שבוע עם פלסטיני בן גילו. אין זוהר בשגרת חייהם, רק משא רגשי או פיזי שעליהם לשאת, עד לנקודה שבה יגיעו התשובות.

לדברי דלומי "רוב הדמויות המרכזיות של הסיפורים מתוארות בגוף שלישי" (ומכאן גם שם הספר; ש.ש.) "ללא שם פרטי מתוך ניסיון לתת צביון קולקטיבי לגיבורים השונים". שלל מקורות השראה תמצאו בגיבוריו ולדבריו: "הדמויות בספר הן לרוב שיתוף של הרבה דמויות שונות שהכרתי, כך שאין אדם ספציפי שהיווה השראה לדמות".

באשר לאב-טיפוס של הגבר הישראלי, דלומי אינו סבור שיש "גבר ישראלי" אחד, ואכן, בדיוק כשם הנופים המשתנים מסיפור לסיפור ומעידים על הכרת הארץ דרך טקסטים תיאוריים משובחים, כך גם מנעד החוויות הגברי-ישראלי.


דלומי, יליד קיבוץ נחל-עוז, מכיר היטב את גיבוריו כמו את חיי הקיבוץ, שביום אחד בשבעה באוקטובר 2023, מחוץ לעולמות של גיבוריו, נאלץ להסתגל למציאות חדשה.

רבים מחברי הקיבוץ איבדו את חבריהם, את בתיהם, חלקם חטופים (גם בעת כתיבת שורות אלו), "מלחמת חרבות ברזל" שפרצה בעקבות האירועים, לקחה את השקט הקיומי שנח על פני הקיבוץ והמדינה כולה.

"הרבה גברים שעברו מזמן את גיל המילואים חשו שהדרך שלהם לקחת חלק היא ללבוש מדים, לקחת רובה ולרוץ למלחמה. האיום אכן קשה ואמיתי אבל היה שם גם משהו אוטומטי מדי שלא נתן מקום לשאול האם יש עוד דרכים גבריות ראויות ומוערכות לתרום למדינה בתקופה הזו – כלכלה חזקה, טיפול במשפחה, סיוע לקהילות מוחלשות שנותרו מאחור. כל אלה עדיין פחות מוערכים ממדים מאובקים ורובה עלה כתף.

עם זאת יש לא מעט מאפייני חיים בארץ וחוויות קולקטיביות שיוצרות דפוסים חוזרים של גברים כגון חוויות צבאיות מעצבות, התחלת קריירה בגיל מאוחר שנפגשת ביתר שאת עם שנים של הקמת משפחה ואולי גם האיום הבטחוני המתמשך שמוציא מגברים את התפקיד הכמעט הישרדותי של הגנה על הבית והשבט ודורש מהם לעמוד על המשמר לא רק במובן הביטחוני אלא גם במובן של שמירה על הביטחון העצמי של הגבריות הקלאסית".

עשרת סיפוריו של דלומי משרטטים כאמור את דיוקנה של גבריות ישראלית מחד מעורערת ומאידך מערערת. על רקע חוויות כל־ישראליות רוקמים הסיפורים האישיים דיוקן קיבוצי, אשר תוויו נמתחים לאורך תיחומיה העדתיים, המעמדיים, הלאומיים והמגדריים של החברה הישראלית, ובספר כמו בחיים, הצורך להתמודד בפן האישי והחברתי נוכח בכל סיפור, מבקש מגיבוריו להגיע אל קו סיום כלשהו, כמעין ציון דרך חדש, בעבורם.