יח"צ, צילום: אלעד ברמי
קבוצת התיאטרון הירושלמי מציגה פרשנות בימתית רגישה לסיפוריו של אשכול נבו, הנבנית משילוב של חלל מצומצם, משחק מדוד ובימוי שקוף, ומזמינה את הצופים להתבונן מחדש בהתרחשויות קטנות של חיים מוכרים.
"לב רעב" היא הצגה שמחפשת את הדופק הפנימי של נבו ומוצאת אותו קרוב מאוד לקהל.
זו יצירה שאינה מבקשת להביט על החיים מלמעלה, אלא להסתכל עליהם בגובה העיניים. החל מהבחירה בסיפורים הקצרים שלו ועד לחלל האינטימי של הבימה 4, הכול מצביע על כיוון יצירתי אחד: לרדת לשורשי הרגש האנושי.
כדי להבין את "לב רעב", צריך קודם להבין את נבו. כבר שנים שהוא עומד בשורה הראשונה של הקולות הספרותיים בישראל, לא כי העלילות שלו גדולות, אלא כי הן מדויקות.
נבו מפנה את המבט אל סדקי היומיום: אהבות קטנות וגדולות, החמצות, קירבה וגם השתוקקויות שאינן תמיד ניתנות למימוש. כתיבתו הישירה אך מלאת החמלה יוצרת פסיפס של דמויות ומצבים שמעלה שאלות על מהות הכמיהה האנושית.
אבל מתחת לרטוריקה המתקתקת והסנטימנטלית שלו מסתתר לא פעם גם משהו אחר: ביקורת נוקבת, רגע של חריפות, אשנב אל האסור – שנבו מטמין כמעט בחשאי בתוך הנרטיב המרגש.
נבו ממפה דמויות לכאורה "רגילות": זוג שמתפורר לאט, כלה מהוססת, אישה שמנסה לחזור הביתה. דמויות אלה שייכות לעולם המוכר של המעמד הבורגני הישראלי: הורים שמסיעים ילדים לחוגים, זוגות שיוצאים לחופשות מתוכננות, אנשים שעושים הכול "לפי הספר". אבל מה שמרתק בכתיבתו הוא לא ה"מה", אלא ה"איך": המבט העדין, המשפט הקצר שמכיל חיים שלמים, היכולת ללכוד תחושת אי-שקט בזמן אמת.
הבימאית גבריאלה לב, שביימה את ההצגה המוזיקלית המבוססת על שלושה מסיפוריו, העניקה זווית חדשה ליצירה: באמצעות תיאטרון אינטימי ורגיש היא העמיקה את המבט אל הדמויות, הדגישה את השבריריות ואת ההומור האנושי הטמון בהן ואיפשרה לקהל לחוות את עולמן הפנימי בצורה חיה ומוחשית.
הבחירה שלה בשלושה סיפורים יוצרת דיאלוג בין הטקסט הכתוב לבין השפה הבימתית, ומבליטה את האוניברסליות של הכמיהות והפחדים שנבו מתאר. "המופע הזה", כותבת לב, "מתמקד ברגעים הקטנים של פליאה, חסד, שמחה ועצב, המרכיבים את המהות של הקיום האנושי".
יח"צ, צילום: אלעד ברמי
"לב רעב", כיצירה בימתית, אינה שכבה נוספת על המקור, אלא הפנמה שלו: ניסיון לאפשר לדמויותיו של נבו לפעום על הבמה כפי שהן פועמות על הדף.
העיבוד הבימתי בחר כאמור בשלושה סיפורים קצרים, שלכאורה אינם קשורים זה לזה, אך הליבה שלהם אחת: לב שאינו שבֵע. לאהבה, להחלטה הנכונה, למקום שניתן לקרוא לו "בית".
הסיפור הראשון, "קולנוע לב", מתרחש באולם קולנוע ישן שבו זוג מנסה למצוא מפלט זמני מהיומיום שמכביד עליו. הם מגיעים לכאורה כדי לצפות בסרט, אך למעשה כדי להתרחק מעט מחיי היומיום שהפכו צמודים מדי, חונקים מדי. הסיפור בוחן את האופן שבו שגרה יכולה להיות גם עוגן וגם מחסום.
הסיפור השני, "פורטי לאב", מתאר כלה העומדת רגע לפני החופה ומבינה שהיא אינה יכולה להמשיך בדרך שכל הסובבים מצפים שתלך בה. אין כאן טרגדיה גדולה, אלא רגע אמת קטן. כל תנועה שלה נראית כמו מאבק בין קול פנימי שמבקש חופש לבין הלחץ החברתי שסוגר עליה. הבימוי מדגיש את המאבק הזה, ומאפשר לצופה להרגיש כיצד רגע אחד של ספק יכול לערער חיים שלמים.
הסיפור השלישי, "לשוב ולראותו", עוסק באישה שחוזרת לביתה בצפון לאחר פינוי, ומגלה שהבית ששמרה בזיכרון כבר איננו כפי שהיה. החפצים בחלקם עדיין עומדים במקומם, אך התחושה שהחזיקה אותם יחד כבר התפוגגה. זהו סיפור על זיכרון ועל הרגע שבו אנו מבינים שבית אינו רק חללים ורהיטים, אלא רגש שנבנה לאורך שנים.
החיבור בין שלושת הסיפורים מבוסס כמעט כולו על עבודת השחקנים, שמביאים לבמה משחק הנשען על אמת קטנה, מדויקת.
אין בהצגה התפרצויות דרמטיות, אלא רגעים צנועים של מבט, של נשימה, של היסוס קטן שאומר הכול. כל שחקן ושחקנית נדרשים להחזיק שקט ולא למלא אותו בהכרח, והיכולת הזו הולמת במיוחד את הטקסטים של נבו.
הנוכחות שלהם אינה נובעת מתפאורה או מאפקטים, אלא מהתכוונות, מהמבט הנכון בזמן הנכון, מתנועה מינורית שמספרת עולם שלם. יש בהם סוג של פגיעות שמזוהה עם תיאטרון פרינג`: חשיפה ישירה מול הקהל, ללא מסכות וללא מרחק.
אחד ההיבטים הייחודיים בהצגה הוא השילוב של שירים שנכתבו במיוחד עבורה. במבט ראשון נדמה שסיפוריו של נבו אינם זקוקים למוזיקה, שהמוזיקה כבר קיימת בתוך הטקסט עצמו, בקצב הפנימי שלו. אך דווקא על הבמה, המוזיקה מתפקדת ככלי שמאחד את שלושת הסיפורים ומעניק להם נשימה משותפת.
במקומות שבהם המינימליזם הבימתי כמעט מגביל את החוויה, המוזיקה פורצת את הגבול הזה ומגדילה את המרחב הרגשי של היצירה: היא מחברת את המעברים, מעניקה עומק רגשי במקומות שבהם הדמויות עצמן שותקות ומתפקדת כמו הקול הפנימי של הדמויות ואף כמו המספר שמוביל את הסיפור.
המינימליזם הזה הוא חלק מהאמת של היצירה, גם כשהוא אינו מושלם. הדבר הראשון שמרגישים בבימה 4 הוא הקרבה. האולם מציע חוויה שאינה מתאימה לכל הצגה, אך כאן היא משרתת היטב את התוכן. האינטימיות, הקרבה הפיזית, האפשרות לראות הבעות זעירות ולא רק מחוות גדולות – כל אלה מתכתבים עם העובדה שהיצירה מספרת סיפורים קטנים, כמעט פרטיים.
יח"צ, צילום: אלעד ברמי
יחד עם זאת, דווקא בגלל הקרבה הזו, ניכר שהמינימליזם עבד אך לא עד הסוף. העובדה שהבימאית בחרה בתפאורה נקייה היא החלטה מוצדקת מבחינה רעיונית: הסיפורים עצמם זעירים, ולא נדרש עולם בימתי עשיר כדי לארח אותם. אבל לפעמים הריקנות מוגזמת מעט, מה שיוצר תחושה של פער: השקעה ודיוק גדולים יותר בתפאורה היו יכולים להרים את החוויה ולתת עומק ויזואלי שהיה מחזק את העומק הרגשי.
ודווקא כאן מתעוררת השאלה המרכזית: האם הבימוי מצליח ללכוד לא רק את הרכות והחמלה שבסיפורים, אלא גם את אותו "זרע מר" שנבו טומן מתחת לפני השטח? האם הפשטות הבימתית משרתת את המורכבות הרגשית והאידיאולוגית, או שמא היא מחמיצה את החריפות הנוקבצ שמסתתרת בטקסט?
"לב רעב" מצליחה ללכוד את הרגישות האנושית שהופכת את כתיבתו של נבו לייחודית, ולהעניק לה גוף, קול ונשימה. למרות המינימליזם ולעיתים בגללו, היא מצליחה לגעת. לא ב"וואו", אלא דרך הלב. אבל השאלה נותרת תלויה: האם "בהבימה" הצליחו ללכוד גם את מה שמעבר לכתיבה המתקתקה, או שנשארה בעיבוד בימתי רק השכבה הנוחה והמפייסת?
"לב רעב" – קבוצת התיאטרון הירושלמי. בימוי: גבריאלה לב. סיפורים: אשכול נבו. מוזיקה מקורית: רוני רולנד. שחקנים: אייל שכטר, צהלה מיכאלי, רן כהן, מיקה פילבסקי.
