יח"צ. צילום: אפרת מזור
כבר בדקות הראשונות של "נונה", יצירתן החדשה של נעה ורטהיים ורנה קורן ורטהיים, מתבהר כי זהו מופע שאינו מבקש להוביל את הצופה, אלא להזמין אותו להיסחף.
התנועה, המוזיקה והמרחב נפגשים ליצירה שפועלת בקצב פנימי משלה, כזה שמאט את הזמן המוכר ומחליף אותו בפעימה אחרת.
להקת המחול ורטיגו מציבה על הבמה חוויה גופנית-חושית שבה הצליל אינו מלווה את המחול, אלא מניע אותו, ודרכה נפתח מרחב של הקשבה, מאמץ והשהיה.
זוהי יצירה שאינה מתמסרת מייד, שאינה מספרת סיפור במובן המקובל, אלא מזמינה את הצופה להאט, להקשיב, ולהיכנס למצב תודעתי אחר. כבר מן הרגעים הראשונים ברור כי זהו מופע שבו המוזיקה אינה ליווי, אלא לב פועם שמניע את התנועה, את הזמן ואת החוויה כולה.
יח"צ. צילום: אפרת מזור
המוזיקה ככוח מניע
המוזיקה ב"נונה" היא הרבה מעבר לפסקול. היא הדופק שמכתיב את קצב ההתרחשות, את התנועה ואת המצב התודעתי של הרקדנים והקהל כאחד.
לעיתים מדובר בפעימה מתמשכת, כמעט מכנית, שמדגישה תחושת מרוץ ותכיפות, לעיתים הצליל נחלש, נסדק ומאפשר השתהות. במובן הזה, המוזיקה אינה מייפה את המחול, אלא דוחפת את הגוף לקצה הסיבולת, ואז מאפשרת לו לקרוס, להשתנות, להיבנות מחדש.
החיבור בין צליל לתנועה כה הדוק, עד שלעיתים נדמה כי הרקדנים אינם מגיבים למוזיקה אלא נולדים מתוכה.
התנועה נראית כתגובה ישירה לנשימה, לפעימה. הקהל, מצדו, נסחף לתוך הקצב הזה, מוצא את עצמו נושם אחרת, יושב אחרת, נוכח אחרת. זהו מחול שמופעל לא רק דרך העין, אלא דרך הגוף כולו.
יח"צ. צילום: אפרת מזור
נקודת המוצא של היצירה היא שאלה פשוטה לכאורה: האם הזמן עובר עלינו, או שאנחנו נעים בתוכו?
מתוך השאלה הזו נפרש מחקר תנועתי העוסק בשכבות הזמן שנחרטות בגוף ובזיכרון, ובאופן שבו התרבות המודרנית מעצבת את חוויית הזמן שלנו.
נעה ורטהיים מתארת את "נונה" כ"ניסיון לבדוק את הזמן הקוונטי – מרחב שבו כל האפשרויות פתוחות, שבו דברים רבים יכולים להתרחש בו-זמנית, עד לרגע של קריסה, של התנגשות בין הרב-ממדיות של הקיום לבין הליניאריות של חיי היומיום".
התפיסה הזו נוכחת במופע לכל אורכו. הזמן אינו מתקדם בקו ישר, אלא מתפצל, חוזר, נתקע, ואז לפתע משתחרר.
רגעים של חזרתיות כמעט אובססיבית, תנועות שחוזרות שוב ושוב עד סף השחיקה, מתנגשים עם רגעים של התפרקות והאטה. זוהי חוויה שממחישה את הסתירה המרכזית של הקיום העכשווי.
יח"צ. צילום: אפרת מזור
חוט הזמן: בין מיתוס להווה
שם היצירה, "נונה", נשען על דמותן של שלוש אלות הגורל מן המיתולוגיה הרומית והיוונית, הטוות את חוט חייו של כל אדם.
נונה הייתה אחת משלוש אלות הגורל, האחראית על אריגת חוט החיים. אך במחול אין ייצוג ישיר של המיתוס – החוט הופך לעיקרון פעולה. הגוף של הרקדנים הופך לחוט הזה: הזמן נפרם ונשזר שוב ושוב, נמתח, נחתך, מתהווה מחדש. התנועה משקפת זאת דרך מעברים בין רצף לקטיעה, בין המשכיות לקריסה.
בדיוק כמו נונה במיתוס, שהחוט בידיה מתווה גורלות, כאן הזמן מוצג כקוונטי, רב-ממדי, מלא אפשרויות, שבו הכל יכול להתרחש בו-זמנית עד לרגעי קריסה.
כך, היצירה הופכת את המיתוס לחוויה גופנית וחושית: הגוף, המוזיקה והתנועה משמשים יחד כאמצעי שבו הצופה חש את שבריריות החיים, את המעברים בין תנועה לקיפאון, ואת האינסופיות של הזמן עצמו.
הרקדנים נעים בתוך מרוץ הזמן של התרבות המודרנית: גוף שנדחף קדימה, לעיתים עד סף מכניות. התנועה החוזרת יוצרת תחושה של ריצה במקום, ואפילו של ריצה לאחור, כאילו מבקשת להחזיר את הזמן לאחור – תנועה של מאמץ שאינו מוביל בהכרח להתקדמות.
ואז, ברגעים מפתיעים של שקט יחסי, הזמן מאט. משהו נפתח. הגוף מרשה לעצמו להיות עדין, כמעט כנוע. יש בכך הכרה בשבריריות הקיום כמצב אנושי בסיסי.
יח"צ. צילום: אפרת מזור
להקת המחול ורטיגו מזוהה מזה שנים עם שפה תנועתית ייחודית, המבוססת על חיבור עמוק בין גוף, אדמה, קהילה ורוח. "נונה" משתלבת היטב בתוך הקו האמנותי הזה, אך גם מחדדת אותו. הלהקה פועלת כאן כגוף קולקטיבי – לא כאוסף של סולנים, אלא כישות אחת, משתנה, נושמת.
העבודה הקבוצתית מדויקת להפליא. כל כניסה ויציאה, כל שינוי קטן במרחב, מרגיש מחושב אך לא מכני.
יש תחושה של הקשבה מתמדת בין הרקדנים, של אחריות הדדית. גם ברגעים שבהם התנועה נראית כאוטית או פראית, היא נשענת על משמעת פנימית גבוהה. זוהי משמעת שאינה מדכאת את החופש, אלא מאפשרת לו להתקיים.
הרקדנים ב"נונה" מפגינים נוכחות פיזית חזקה, אך גם רגישות. הגוף אינו מוצג כאובייקט אסתטי בלבד, אלא ככלי ביטוי עמוק.
הזיעה, המאמץ, הנשימה – כל אלה אינם מוסתרים, אלא הופכים לחלק בלתי נפרד מהחוויה. במובן זה, היצירה מדגישה את האנושיות של הרקדנים, ולא את השלמות.
יח"צ. צילום: אפרת מזור
אי-אפשר לצפות ב"נונה" מבלי לחשוב על ההקשר הרחב יותר של הזמן שבו אנו חיים. אירועי הקצה של השנים האחרונות, אישיים וקולקטיביים, הפכו את שאלת הזמן לשאלה קיומית: כיצד אנו בוחרים לחיות את זמננו? מהי הנוכחות שלנו בעולם משתנה כל הזמן?
זו יצירה על הזמן, אך לא פחות מכך היא הזמנה לעצור. להאזין. לנוע אחרת. להבין שהזמן אמנם חומק מאיתנו, אך הוא גם החומר היחיד הנתון בידינו. כמו חוט דק, כזה שאפשר למשוך, לפרום ולאחות מחדש, פעם אחר פעם.
הצפייה ב"נונה" היא חוויה גופנית לא פחות משהיא אינטלקטואלית. יש רגעים שבהם הקצב חודר לגוף של הצופה, מכתיב נשימה, דופק.
זו אינה יצירה שצופים בה מרחוק, היא מבקשת התמסרות מלאה. מי שמוכן להיענות להזמנה הזו ימצא את עצמו לא רק צופה, אלא משתתף בטקס תנועתי-מוזיקלי-פילוסופי.
זהו מחול שאינו מבקש להסביר, אלא להרגיש. שאינו מציע תשובות, אלא מצב. "נונה" מזכירה שמחול, בשיאו, אינו רק מה שנראה לעין – אלא מה שנשמע, נושם ומחלחל פנימה.
