מפיח חיים: האמן שמעצב תקווה מרסיסי מלחמה

 אלי גרוס. צילום: פרטי

 

את אלי גרוס, אמן בשנות ה-30 לחייו, יליד ירושלים ובוגר ביתר עילית שעבר דרך מהמוסדות החרדיים הקלאסיים לקצב התל-אביבי, הכרתי במסדרונות של תקווה. לאחר שהות ממושכת של "שולחן התקווה" שלנו מרגע ייסוד כיכר החטופים, הגיחה חנוכייה מיוחדת למראה שהגיעה לספר סיפור שבין חושך לאור.

 

בשישי האחרון (11 ביולי) הושקה תערוכת היחיד של אלי, "דברים פשוטים" בסטודיו שאימץ לביתו בקריית המלאכה בדרום תל אביב – מתחם שהיה בעברו בית דפוס ושהפך למרחב יצירה וגלריה פרטית. אירוע שיקי ומכבד, קהל מגוון וצבעוני ומיכל סדן מופלאה אחת, יצרו תמהיל בפיל יצירתי מרגש.

 

 

המעבר שלו לעיר הגדולה אירע לפני כחצי שנה, כחלק מתהליך אישי שכלל גם עזיבת תחום ההיי-טק שבו פעל במשך שבע שנים. 

 

בתערוכה הייחודית מוצגות יצירות שהפכו מחלקי טילים במערכות הלחימה האחרונות של ישראל ליצירות אומנות: מזוזות גדולות המימדים בשילוב חומרי, בחירת צבעים שמעניקים קשת פרשנויות, חלקים שהוסבו ומוקמו בתצורות מכוונות, היטלי אור מחושבים, פרי אוצרותו של איתי גבאי, וגושי חומר בעלי אלמנטים שחוברו יחד המדגישים את המרווח בין המקור למחוזות הטוב.

 

שרשרת הדגל הייחודית, תכשיט בצורת מפת ארץ ישראל, לצד אותה מפה בחומריות משתנה וגדושת הפתעות הטמונות בחומר, כל הללו הרגישו ככתמי רורשאך הממתינים לפרשנות אישית.

 

במיצג הדו-צידי שמקבל את פני המבקרים, תמצאו צד אפל שהובא הישר מן העוטף – חלקי בית מפוייחים מקיבוץ בארי, פיסת חיים שהונחה בקומפוזיציה דומה לבית המקורי. מן הצד השני, תקווה. קיר ירוק משולב צמחייה שאומר אחרי, אולי גם לפני, ומזכיר לכולנו שלמרות הכל, ובהחלט יש הכל, יש גם מחר.

 

 

אלי, בחור צעיר נעים הליכות בעיניים בהירות, משרה שלווה ורוח יצירה. הסיפור שמאחוריו מהדהד אולי את החומריות שעמה הוא עובד – מתכות, בטון וחלקי ארטילריה. מכאן נולד גם שם הגלריה: ARTillery – משחק מילים בין אמנות לארטילריה.

 

אלי עזב את את ה"חיים החרדיים" בהגדרה ומצא את דרכו בעולם האומנות תוך שהוא ממשיך לשרת במילואים. הוא משתף כי הבחירה וסגנון החיים המחודש לא הפתיע את מקורביו, שכן תמיד היה סוג של "אאוטסיידר".

 

קשה לפספס כי הזהות המחודשת נבנית תוך שמירה מלאה על ערכי יסוד ברורים, שעטנז ייחודי ומסקרן של הטוב מכל העולמות.

 

 

הדרך לכאן החלה בשבעה באוקטובר, כשהיה ברור ליוצר שהוא חייב ליטול חלק בשירות המילואים. בדרך נפגש ביד מקרה בחלקי טילים שבשלב הראשון הפכו ל"חנוכיית התקווה" שמוקמה בכיכר. משם החל לקבל דרך שיתוף פעולה עם רשויות החוק רסיסי רקטות במגוון גדלים, צורות וחומרים מהם הוא יוצר ישויות חדשות ומעניק להם פרשנות עמוקה ומחודשת.

 

הנישואים בגיל 20, הגירושין, הילדים הקסומים שמגיחים מתמונה קסומה ומוארת, כמו פיאות הלחיים הסדורות תחת כובע מצחייה עכשווי – כל אלה מעידים על חיבור מורכב בין חלקי לב שיצר זיכוך של ייעוד ומשמעות.

 

קצת סינדרלה, הרבה נשמה, יצא אלי מחיי הייטק במגזר שבו עבד שנים רבות לאחר שירותו האזרחי, כשהוא מתגורר עם משפחתו באזור גוש עציון, לאחר תלמודי תורה, ישיבות ושירות אזרחי.

 

  צילום: דוד סטיבן בן אשר

 

"בין שבר לתקווה", זה הרעיון שחיבר ביננו. אחד הקונספטים בעשייה שלנו, TIKVA2GO, מהשבעה באוקטובר בשבחה של התקווה ובעבור אלי, שברי טילים בהם מפיח חיים מחודשים או מקפיא חומרים בזמן ויוצר גם הוא את הטוב.

 

הוא מדגיש שהחומרים שלו משקפים את הזמן הנוכחי – כעת זו המלחמה, אך הוא מקווה שבתקופות טובות יותר יעסוק בחומרים אחרים שיספרו סיפורים שונים.

 

החיים בתל אביב מעניקים לו את החופש היצירתי הנדרש, אם כי הצפיפות, הפקקים וחום הקיץ דורשים הסתגלות עבור מי שגדל באקלים הירושלמי הקריר.

 

 צילום: אלי גרוס. "תחנת התקווה" של TIKVA2GO מעוטרת באלמנט מרגש ידי האמן

 

היתרון הגדול טמון בכך שהוא חי ועובד באותו מקום, מה שמאפשר לו לעבוד עד שעות הלילה המאוחרות. למרות יוקר המחיה הכבד על אמנים, הוא רואה במעבר ניסוי מעניין ומתכנן להישאר לפחות בטווח הקרוב.

 

עוד ידובר על חוטי הקשר ושיתופי הפעולה הנרקמים ביננו בשלל האופנים כמו "תחנת התקווה" שלנו, הניצבת בתערוכה, מעוטרת באלמנט מרגש פרי ידי האמן.

 

ובינתיים, אם חשקה נפשכם בטוויסט מיוחד בעלילה של כולנו, רוצו! הצטיידו באומץ להתעמק (מבטיחה שתצאו נשכרים) וברצון לגלות (חפשו מעבר לנראה במבט ראשון) ובואו לפגוש במקום קטן-גדול את האיש כאת היצירה, יש בכוחו להפיח גם בכם השראה ו…חיים, רק אומרת.

 

לזכור, לצפות, לקוות.