יח"צ. אנסמבל סונורה. צילום דוד דוידוב פסטיבל פליציה בלומנטל, הנערך מדי שנה במוזיאון תל אביב לאמנות, הפך לשם דבר בסצנת המוזיקה הקלאסית והאמנותית בישראל.
מאז היווסדו, הפסטיבל מציע חוויות מוזיקליות יוצאות דופן המשלבות בין קלאסיקות מוכרות, יצירות חדשות וביצועים פורצי דרך של הרכבים ואמנים מובילים מהארץ ומהעולם.
המאפיין המרכזי של הפסטיבל הוא הדגש על גיוון מוזיקלי – משיתופי פעולה בין-תחומיים ועד לביצועים מסורתיים הניתנים בפרשנות רעננה ומסקרנת.
השנה, תחת ניהולו האמנותי של עידו שפיטלניק, הפסטיבל שם דגש מיוחד על חשיפת הקהל ליצירות חדשות ושילובים בלתי צפויים. שפיטלניק, שהבטיח כי "בכל קונצרט בפסטיבל אפשר למצוא לפחות משהו אחד חדש או פחות מוכר", עמד במילתו והעניק לקהל חוויה עשירה ובלתי נשכחת.
הניהול האמנותי החדש ניכר בבחירת הרפרטואר המגוון, המשלב בין יצירות קנוניות לבין יצירות עכשוויות ופחות מוכרות, ובמתן במה לאמנים מקומיים לצד אמנים בינלאומיים מובילים.
יח"צ. אנסמבל סונורה. צילום דוד דוידובאנסמבל סונורה: כשהקול האנושי הופך לכלי נגינה שלם
בין ההופעות הבולטות בפסטיבל היה המופע "בין חלום למציאות" של אנסמבל סונורה – הרכב ווקאלי צעיר ומסקרן שהוכיח כי שירה א-קפלה יכולה להיות הרבה יותר מאשר רק הרמוניות יפות.
האנסמבל, המורכב מזמרים וזמרות מקצועיים, מתמקד בגישות עיבוד עכשוויות, תוך שילוב בין מוזיקה קלאסית, מודרנית ואתנית, ומביא גישה רעננה לז׳אנר הווקאלי.
במופע "בין חלום למציאות", הציג האנסמבל תכנית עשירה של עיבודים קוליים מורכבים ויצירות מקוריות שנכתבו במיוחד למופע. הרגעים החזקים ביותר היו דווקא כשהשקט והמתח המוזיקלי נבנו בהדרגה, והקולות לבדם מילאו את חלל האולם בצורה מהפנטת.
חברי ההרכב הצליחו לטשטש את הגבולות בין צליל לחלום, בין רגש למציאות מוזיקלית, באמצעות ביצועים מדויקים ונוגעים ללב. החיבור בין הקולות השונים יצר הרמוניה עשירה ומרובדת, שהוכיחה את יכולתו של הקול האנושי להפוך לכלי נגינה עצמאי ורב-עוצמה.
יח"צ. אנסמבל סונורה. צילום דוד דוידובתרמה מאוד הגלריה בה התקיים המופע. הצופים יושבים בין יצירות אמנות של גדולי הציירים, ביניהם גוסטב קלימט, בחלל מרתק שיוצר מפגש בלתי אמצעי בין האדם לאמנות. התחושה האינטימית תורמת מאד לאווירה הכללית של הקונצרט, והאפקט הייחודי הצליח לעבור בצורה אפקטיבית על אף בעיות האקוסטיקה בחלל.
חברי האנסמבל מעורבים באופן פעיל בעיבודים שהם מבצעים וניכר כי החיבור בין כל אחד מחברי האנסמבל לבין עצמם כמו גם לחומרים שהם שרים – מביא ערך נוסף.
נראה שהתכנית האמנותית של אנסמבל סונורה שאפה ליצור אווירה אחידה, אולי אפילו חווייתית וטוטאלית, אבל זה גם מה שגרם לתחושה של חזרתיות וחוסר שיא ברור. המעבר בין חלום למציאות הוא רעיון מעניין, אבל כדי שהוא יהיה מורגש, ייתכן שהיו צריכים להכניס יותר קונטרסטים – יצירות שונות בגוון, דינמיקה או מבנה.
האימפרסיוניזם המוזיקלי יכול להיות מאוד חווייתי, אבל אם הכול נטמע באותה אווירה, זה עלול לגרום לכך שהיצירות יאבדו ייחוד. היה מעניין לראות איך אפשר היה לבנות את התכנית כך שתיצור מתח והתרגשות שמובילים לשיא ברור יותר.
בלט בין כולם הביצוע ל"זה הזמן להתעורר" של הדג נחש – שהציג בצורה מרתקת את יכולותיהם של חברי האנסמבל.
הזמרים עמדו בצורה שמדמה "הפגנה" (בניגוד להעמדה בחצי גורן בכל שאר השירים), העיבוד הייחודי של חברי האנסמבל היה מלא רבדים, והשימוש בקול לא רק בשירה, אלא בלחישה, בסאונדים קוליים נוספים – יצר תחושה מלאה של עומק ורגש הזדהות עם המסר שנהיה רלוונטי וחשוב בימים אלה.
ימים לבנים. צילום עפר רוזנר"ימים לבנים" – מחווה למוזיקה הישראלית הקלאסית
פסטיבל פליציה בלומנטל ממשיך לחדש ולרגש. השילוב בין מסורת וחדשנות באופן הרמוני וכה מרתק והדגש על עיבודים מקוריים, שיתופי פעולה יוצאי דופן וביצועים ברמה גבוהה הופכים את הפסטיבל לאירוע חובה לחובבי המוזיקה הקלאסית והעכשווית כאחד.
דוגמה לכך הוא המופע "ימים לבנים". במסגרת המופע, התכנסו שלמה יידוב, אלון עדר, אסתר רדא, ומקהלת העפרוני למסע מוזיקלי במשעולי השירה העברית.
הקולות הצלולים של ילדי מקהלת העפרוני, בעיבודים מדויקים ובהנחיה מוזיקלית רגישה, הפכו את המופע לאחד הרגעים הנוגעים ללב שנראו על הבמות.
השילוב בין שירה צעירה, זכה ונקייה לבין אמנים אורחים כמו שלמה יידוב, אלון עדר ואסתר רדא הוסיף למופע נופך נוסטלגי, אך בו בזמן גם עכשווי ורלוונטי.
ימים לבנים. צילום עפר רוזנרשלמה יידוב, מהמוזיקאים הוותיקים והמוערכים בישראל, הוא קול ייחודי של מוזיקה ישראלית עם השפעות לטיניות. יידוב עם הצ׳ארם הלטיני שלו הצליח לרגש את הקהל בפרשנות עמוקה ואינטימית לשירים אהובים מהרפרטואר העשיר שלו. השילוב בין נגינתו העדינה בגיטרה, קולו החם והעיבודים החדשים יצר רגעים קסומים של נוסטלגיה והתחדשות.
אסתר רדא, הציגה שילוב מסקרן של ג׳אז, סול ומוזיקה ישראלית. בהופעתה היא מעניקה פרשנות רעננה לשירים קלאסיים מהזמר העברי, תוך שילוב צבעים מוזיקליים מרתקים מהעולמות האפרו-אמריקאיים והאתיופיים. קולה העמוק והחם, יחד עם הנוכחות הבימתית הכריזמטית שלה, הוסיפו ממד עדכני ורב-תרבותי לפסטיבל.
אלון עדר, אחד היוצרים המרתקים והמגוונים בסצנת המוזיקה הישראלית, שילב בין שיריו האישיים והאינטימיים לבין עיבודים קלאסיים, שיצרו גשר בין הרוק הישראלי העכשווי לעולם המוזיקה האמנותית. עדר מביא עומק רגשי, נגינה עדינה בפסנתר, ושירה חמה שסוחפת את הקהל.
החיבורים בין היוצרים והשילוב שלהם עם מקהלת העפרוני יצרו סאונד חדש ומחדש לאוזן הישראלית.
מפגש בין עולמות: מהשורשים אל העתיד
לצד המופעים המתוארים, הפסטיבל הציג מגוון רחב של הרכבים וסגנונות מוזיקליים. קונצרט הפתיחה למשל, הביא לבמה הרכב קאמרי בינלאומי מרשים, שביצע שילוב מעניין של יצירות מוכרות לצד גילויים מוזיקליים נדירים.
חלק מהקסם של הפסטיבל השנה טמון ביכולת לחבר בין מסורות מוזיקליות מגוונות. שפיטלניק הצליח ליצור מרחב שבו מוזיקה עממית, מוזיקת עולם, קלאסית וכל מה שביניהן מתקיימות זו לצד זו ולעתים אף מתמזגות ליצירה חדשה. זוהי אולי הגדולה האמיתית של הפסטיבל – היכולת לשמר את המורשת המוזיקלית תוך חתירה בלתי פוסקת לחדשנות וגילוי.
התמהיל המיוחד הזה בא לידי ביטוי גם בבחירה של חללי המופעים. החלטת ההפקה לקיים חלק מהמופעים בין יצירות האמנות במוזיאון ולא רק באולמות הקונצרטים המסורתיים, מעניקה ממד נוסף לחוויה ומדגישה את הדיאלוג בין אמנויות ותרבויות.
לאחר שבוע של מופעים מגוונים, הפסטיבל הוכיח שמוזיקה היא שפה אוניברסלית שמסוגלת לגשר על פערים ולחבר בין עולמות. הרפרטואר העשיר, שנע בין קלאסיקות אהובות ליצירות חדשות, ובין מוזיקה עממית למוזיקה אמנותית, סיפק חוויה עשירה ומרתקת לקהל המגוון.
הניהול האמנותי החדש של עידו שפיטלניק מסמן כיוון מבטיח לעתיד הפסטיבל, עם דגש על יצירתיות, חדשנות ואיכות מוזיקלית ללא פשרות.
בזכות הגישה הפתוחה והנכונות לקחת סיכונים אמנותיים, הפסטיבל ממשיך להתחדש ולהפתיע, תוך שמירה על המורשת והמסורת שבנו את המוניטין שלו לאורך השנים.
