מן הרחם אל הבמה: מחול שנולד מאובדן ומאיר בתקווה

יח"צ. צילום: קטי בורינדין

יש מופעי מחול שמרשימים. יש כאלה שמרגשים. ויש מופעים נדירים, שמצליחים לעשות דבר אחר לגמרי: לנתק אותך מהעולם – ולחבר אותך פנימה.

"Gloria", יצירתה החדשה של הרקדנית והכוריאוגרפית יעל שילר, היא חוויה כזו בדיוק. 

שעה וחצי של מחול המתרחש כמעט כולו בחושך מוחלט. לא חושך סמלי – אלא ממשי. כזה שגורם להסתנוור מהשעון החכם עד כדי כך שנאלצתי להסירו ולהכניס לתיק, אין מסכים והסחות דעת. ניתוק מוחלט מהמציאות, והתחברות פנימית עמוקה לנפש, ללב, לגוף.

יצאתי מהמופע עייפה. לא עייפות של סוף יום – אלא עייפות תודעתית. מותשת מרוב מחשבות, זיכרונות, אסוציאציות ותחושות שהוצפו בלי התראה מוקדמת. זה לא מופע שעובר לידך. הוא עובר דרכך.

על הבמה: שישה רקדנים גברים, גופם מפוסל, מדויק, כל כך אנטומי – כזה שיכול להופיע בספרי רפואה. כל שריר פעיל, כל עצם משתתפת, כל תנועה מספרת סיפור.

לצידם ניצבת שילר עצמה – אישה אחת במרכז היצירה, נוכחת, חשופה, עוצמתית ופגיעה בעת ובעונה אחת. 

יח"צ. צילום: רות זיו

זהו מחול שבו הגוף אינו רק כלי – הוא השפה, הוא הטקסט, הוא הווידוי. שישה גברים ואישה אחת – הבחירה הזו מייצרת מתח חזותי, רומנטי ומיני, רגשי ועוצמתי.

היצירה נעה בין אקרובטיקה מסחררת לרוך חשוף, בין כוח גולמי לשבריריות. התנועות גדולות, נועזות, תופסות מקום ולא מתנצלות. גם הסאונד הגופני הוא חלק בלתי נפרד מהחוויה: גרירת רגליים על הבמה, נחיתה חדה, נשימה כבדה. כל צליל נוכח. גם השתיקה רועמת.

הרגע הפותח נצרב בזיכרון: שילר עומדת בקצה הבמה, לבושה בשמלה אדומה, הבד מעט שקוף, הסילואטה שלה נחשפת בעדינות, הגוף נוכח במלואו. 

בין שיניה – תפוח ירוק מהזן החמוץ. אדום וירוק, צבעים משלימים, חיים וחטא, תשוקה וידיעה. קשה שלא לחשוב על אדם וחווה. על בראשית. על בחירה, על אובדן התמימות.

מאחוריה נשמע קול ששואל שאלות. לא אותה – אותנו. שאלות יומיומיות וקיומיות, מצחיקות וכואבות: 

האם אי פעם התמסרת באמת למישהו שאהבת? האם מישהו יצא מחייך בפתאומיות וזה כאב? איזה רוטב לפסטה הוא האהוב עליך ביותר? איך מרגישה דפיקה בדלת? ואחת השאלות שנשארת איתי הרבה אחרי שהאורות נדלקים: איך מריח הזמן?

שאלות שכמעט שכחנו לשאול. שהזמן המאיץ מחק מהיומיום. מתי הפסקנו לעצור, לנשום, להיות נוכחים? שילר מחזירה אותנו אל המהותי, אל השאלות שנראות לא רלוונטיות בדיוק כי הן כל כך רלוונטיות.

היא מסתובבת שוב ושוב, כרקדן "סופי" בתנועה רפטטיבית, כמעט טקסית. התפוח בפיה גוזר עליה אילמות — הגוף מדבר במקומה. התחושה היא של טראנס: חזרתיות שמרגיעה ומערערת בו־זמנית. 

לעיתים מרגיש שהמופע מחזיר את הצופה לרחם – עוטף, פועם, מוגן. וברגעים אחרים הוא משליך החוצה – אל מוות ולידה מחדש, התרוקנות והתמלאות.

פס הקול, בעיבודו של אבי בללי, יוצר עולם צלילי שנע בין מוכר לזר, בין פיוטי לחתרני. הליווי המוזיקלי – פסנתר וכינור – מעניק למופע נשגבות כמעט אריסטוקרטית, והרמוניה אירופאית שדוחפת את הריקוד קדימה. הסאונד לא רק מלווה את המחול – הוא מנהל איתו דיאלוג.

יח"צ. צילום: קטי בורינדין

הסינרגיה בין הרקדנים יוצרת רגעים של אקרובטיקה, חיבור, התנגדות ותלות. הם אורגים יחדיו טקסטורה רגשית צפופה של אהבה בכל גווניה, געגוע שמתנקז לחידלון, מאבק שמסתיים באובדן, וכמיהה שמתעקשת לפרוץ מבעד לקריסה. 

לעיתים נדמה שהם גיבורים טרגיים, לעיתים דמויות מיתולוגיות, ולעיתים מופיע גם ליצן חצר, ממש כמו בתיאטרון היווני העתיק. בלי להוציא מילה, הוא מצליח להצחיק, לשבש, לערער.

גם הריקוד שלו וגם המוזיקה שמלווה אותו נושאים הומור דק, כמעט שובב, בתוך עולם שהוא לרוב עמוק, פילוסופי ומהורהר. תזכורת לכך שגם בתוך עומק, אובדן וטראומה — יש מקום לצחוק. צחוק שמקל, ואז שוב חותך.

ואז מגיע רגע המפתח: שילר ממלאה את בטנה בתפוחים. שפע, לידה מחדש, תשוקה לחיים. מתוך האובדן והחידלון צומחת לה תקווה, המשכיות, רצון להמשיך. כשהמוזיקה מהדהדת את השם "Gloria" – כמעט ברוח הקודש – הקהל קפוא במקומו, עיניו נעוצות בבמה.

מאחורי "Gloria" עומדת גם ביוגרפיה יוצאת דופן. שילר, ילידת גבעתיים, רקדנית וכוריאוגרפית, שירתה בצה"ל כפקידת מבצעים ביחידת שלדג. היא בעלת תואר שני בפסיכולוגיה ותואר שני נוסף מהאקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים. במקביל לעשייתה האמנותית, היא עובדת כפסיכולוגית עם ספורטאים תחרותיים ואנשים המתמודדים עם אתגרי חיים.

הידע הזה – בגוף ובנפש – נוכח בכל רגע ביצירה. "Gloria" אינה רק עבודה פיזית מרשימה, אלא יצירה שמבינה עומק רגשי, התמודדות, שבר ותקומה. 

"היצירה נולדה מתוך התרוקנות עמוקה ומפגש חזיתי עם אובדן", מספרת שילר. "הרגשתי שהריקוד שנגזל ממני חייב לחזור לגוף. היצירה הזו החזירה אותי לחיים".

ואכן, זו יצירה שמבקשת אומץ. מהיוצרת, מהרקדנים, ומהקהל. אומץ לוותר על שליטה, להיכנס לחושך, ולהסכים להרגיש. זה לא רגע שביר של התאוששות, אלא מאבק אמיץ ומתמשך לשוב אל החיים דרך הגוף, דרך התנועה, דרך האומץ לרקוד גם כשהכול נשבר.

יח"צ. צילום: קטי בורינדין

ובסיום, רגע של קתרזיס טהור: הרקדנים יוצאים עם גלידות ומלקקים אותן בהנאה גלויה. שילר מזמינה אותנו לעוף, לטעום, ללקק את החיים מכל הכיוונים. החיים טעימים, היא אומרת לנו, גם אחרי הכאב, אחרי האובדן. אולי דווקא בגללם.

המופע מוצג במרכז סוזן דלל בתל אביב. זו אינה "עוד הופעת מחול". זו שעה וחצי של ניתוק מהעולם וחיבור פנימי עמוק. חוויה שנשארת בגוף הרבה אחרי שהאורות שוב נדלקים.

יש רגעים שבהם כדאי להסכים לכבות הכול. להניח את הטלפון, לשכוח מהשעה, ולהיכנס לחושך — לא כדי לברוח, אלא כדי לפגוש.

"Gloria" לא מבקש שתבינו אותו, אלא שתאפשרו לו לקרות לכם. שעה וחצי של גוף, סאונד ונשימה, שמזכירים כמה אנחנו חיים – וכמה אנחנו שוכחים להרגיש. זה מחול שמחזיר אותנו לרחם, זורק אותנו אל ראשית הסיפור, ומציע – בלי הבטחות – לידה מחדש.

אם אי פעם הרגשתם שהזמן רץ מהר מדי, אם הלב מבקש רגע של אמת, אם אתם מוכנים לוותר על שליטה ולהתמסר – זה הזמן להיכנס.

כוריאוגרפיה, ניהול אמנותי וריקוד: יעל שילר | ניהול חזרות: לנה רוזנברג | אפקטים: יובל קדם | מנהלת הצגה: קרין לדרמן | תאורה: נדב ברנע | תפאורה: שוקי בד ארט, אלי מזרחי | מוזיקה: Stefan Levin (שבדיה), אבי בללי, גליה חי | תלבושות: אירנה לגוב, גלינה אילן