צילום: גלי מרגליתשלישי, ה-7 באוקטובר 2025, 6:29 בבוקר.
בדיוק בשעה שבה החלה לפני כשנתיים מתקפת הטבח, יצאו אלפי רוכבי אופניים לדרך ממתחם מסיבת הנובה בחניון רעים.
זהו מסע "רוכבים עד שכולם חוזרים" שעבר בעוטף עזה דרך שלדות רכבים שרופים ומיצגי המדמים את תנאי השבי – זיכרון חי למי שכבר לא יחזור, ותקווה למי שעדיין מחכים לשובם. תזכורת חדה וכואבת למציאות שטרם הסתיימה.
פה, במתחם שבו נרצחו 378 אזרחים ואנשי ביטחון ונחטפו 44 נוספים, התכנסו אתמול (שלישי) אלפים.
משפחות שכולות, ניצולים, ואלה שמסרבים לשכוח. שנתיים אחרי השבעה באוקטובר, ובמקום שהפך לאתר ההנצחה וסמל האובדן הכבד ביותר של אותו יום, עדיין פועם בכאב.
צילום: גלי מרגלית
אולגה ורומן פורמן עומדים על האדמה שבה נרצחו בתם דניאלה ובן זוגה דניאל גולטמן .
"כאן. בדיוק כאן הם נרצחו". קולה שקט. "דיברנו עם חבר שהיה איתם והוא סיפר שהם רצו שלושתם יחד. דניאלה נתקפה פאניקה, חטפה פריז, הרגליים כבר לא יכלו לזוז. דניאל יכל היה לברוח, אבל הוא בחר להישאר. בחר בה".
היא עוצרת לרגע וממשיכה לספר: "יש וידאו של מצלמת שוטר כשהוא מחפש סימני חיים, וראינו בוידאו את שניהם ביחד ליד הבר בין המקררים אחד על השני, דניאל מעליה מנסה לגונן עליה".
צילום: גלי מרגלית
כמוהם, עשרות משפחות נוספות הגיעו למקום. אחת מהן היא נעמי אביר, אימו של לוטן ז"ל.
"אנחנו לא מגיעים לפה הרבה, אבל הרגשנו צורך להגיע כדי שלא ישכחו את הילדים, שיידעו מי הם היו. יש תחושה שלא עוסקים בשכול. אנחנו שנתיים מהאסון ויש עשרות משפחות שכולות אבודות לחלוטין, אין להם מענה. הגוף היחיד שעושה עבודה זה ביטוח לאומי. אבל בהנהגה אין אחד שיגיד שאנחנו מצטערים".
צילום: גלי מרגלית
"הדמעות לא מספיקות"
בטקס המרכזי, משפחות הנרצחים הביעו תסכול עמוק מהיעדר תשובות – היכן היו כוחות הביטחון, מדוע לא הקימו עד היום ועדת חקירה.
יורם יהודאי, אביו של רון ז"ל, שאל את השאלות שמטרידות רבות מהמשפחות: "איפה כוחות ההצלה, איפה המדינה. איך זה שהייתם כאן שעות ואף אחד לא הציל. ועדיין שנתיים אחרי אחרי אין לנו תשובות. כל התחקירים שהציגו לנו זה זריית מלח על הפצעים וזריית חול בעיניים של המשפחות".
יהודאי אף התייחס לאמירות פוגעניות שהגיעו לאוזני המשפחות: "אמירות בלתי נתפסות בקרב בכירים: ׳עד הבחירות ישכחו את השבעה באוקטובר׳. מישהו שאמר שבגלל שהייתה במסיבה בובה של בודהה, הטבח כנראה היה מוצדק. לא נסכים לטשטש את הנרטיב. השבעה באוקטובר הוא יום האסון ולא יום אחר. לא נשכח ולא נסלח".
צילום: גלי מרגלית
צילום: גלי מרגליתאמיר כהן, קרוב של דניאל ולדמן שנרצח עם זוגתו נעם שי ז"ל, סיכם את תחושת המשפחות: "העם בוכה יחד איתנו, אבל הדמעות לא מספיקות. המשפחות דורשות תשובות מול ממשלה שמסרבת מזה שנתיים לספק להן כאלו. אי-הקמת ועדת החקירה היא חרפה לאומית, אבל קודם כול סכין בלב המשפחות".
סיגל מנצורי, אימא של נורל ורויה ז"ל שנרצחו בנובה, שיתפה בכאבה: "התורה מחייבת אותנו לשבעת ימי סוכה. בטראגיות, ישבנו לשבעה ימים נוספים על ילדינו. בתאריך העברי אנחנו חוגגים חג של אחדות, קרבה, אושר קדושה. זה הפך לסמל של רשע וחשכה. אני עומדת פה ומייצגת את המשפחות השכולות. הרבה מאוד שאלות נותרו בלתי פתורות".
צילום: גלי מרגלית
"עד שכולם חוזרים"
איציק הורן, אביהם של יאיר ואיתן (יאיר שוחרר מהשבי ואיתן נותר בשבי), שיתף בכאב הייחודי שלו: "בשבעה באוקטובר החיים שלי התהפכו. חטפו לי שני ילדים וכמעט חטפו לי גם את הבן השלישי. כשיאיר יצא ואיתן נשאר, אמרו לי ׳משפט שלמה מודרני׳ – חתכו אותי באמצע, חסר לי חלק. עד שאיתן וכולם לא יהיו כאן, אני ויתר המשפחות לא נוכל להתחיל את השיקום, וגם המדינה לא תוכל להתחיל את השיקום".
צילום: גלי מרגלית
גלעד גולן, אביו של רס"ן שגיא גולן ז"ל שנהרג בקרבות בבארי, דיבר על המורשת: "קול דמי אחינו, ילדינו, הורינו ואהובנו זועקים אלינו מן האדמה הזו. באותה שבת ארורה שגיא התעורר עם בן זוגו לקול האזעקות והבין מיד מה קורה. הוא לקח מדים והגיע למלחמה בבארי.
הפקודים שלו מספרים שהוא נתן להם הרגשה שהוא רגוע ויודע מה הוא עושה, בכל התופת הזו הצילו עשרות אנשים. תוך כדי שרצו לחבור לכוח אחר נפתחו יריות ומפקד הלוט"ר נפגע. תוך כדי החילוץ שגיא נורה ונהרג במקום. התקווה שלי היא שהמורשת שלו תמשיך, שהאור שלו יופץ ויגיע לרבבות אנשים".
צילום: גלי מרגלית
שנתיים של הנצחה: מאבנים על החול לאתר זיכרון
בשנתיים שחלפו, המקום עבר שינוי דרמטי. אתר הזיכרון לנרצחי פסטיבל הנובה בחניון רעים הפך למתויר ביותר של הקרן הקיימת לישראל – כ-7,000 מבקרים מגיעים אליו מדי יום. לשם השוואה, ביער בן שמן מבקרים כ-190 אלף איש בחודש, בנחל השופט מבקרים 180 אלף איש בחודש, ובגן הלאומי מצדה מבקרים כ-17 אלף מטיילים בממוצע בחודש.
מאיר זוהר, ששכל את בתו בר ז"ל, היה בין הראשונים להגיע לכאן: "בימי השבעה התחלתי להגיע לאתר הנובה ברעים. המשפחות עדיין לא ידעו מה קרה לילדים. כל הורה, כל משפחה, הניחו אבן ועשו הנצחה לפי יכולתם". כאשר הציב את התמונה של בתו הוא פגש את אחד ממנהלי קק"ל. "הוא אמר לי, ׳עזוב אותך מהחלטות, עזוב אותך מבירוקרטיה, בוא נעשה את זה יחד׳".
צילום: גלי מרגלית
לקח על עצמו לעמוד בקשר עם המשפחות, ובעזרת האמן אמיר חודורוב החלו להסדיר את האזור. קק"ל הקצתה 4 מיליון שקלים לשיפור חניון רעים, וחודורוב תרם מזמנו וכישוריו. המשפחות יצרו בעזרתו שלטי זיכרון אחידים, כאלה שיכולים לעמוד בפגעי מזג האוויר.
"באתרי הנצחה בעולם המדינה היא שמספרת מה קרה", מציין חודורוב. "פה הילדים מספרים מה קרה. זה בעצם הפוך מכל אתר הנצחה בעולם. ומה שאתם רואים פה – זו הנבחרת של מדינת ישראל, האנשים הכי טובים שנרצחו. הכי גרוע שמספרים את הסיפור לא נכון".
צילום: גלי מרגלית
יניב מימון, מנהל מרחב דרום בקק"ל: "יש לאתר חשיבות לאומית גדולה. בשנה הראשונה המשפחות שמו הנצחות לפי מה שנראה לעין ולפי היכולת הכלכלית. רצינו ליצור סביבה מכבדת ומונגשת. ברגע שחברנו לנציגי המשפחות הם עשו חיבור מעולה והצלחנו לעשות את העבודות בשטח"
"אנחנו כותבים פה היסטוריה", אומר מאיר זוהר. "החלום שלי הוא שיהיה פה מוזיאון, כמו יד ושם. שהמכוניות השרופות יגיעו לפה ואפילו המיגוניות".
צילום: גלי מרגלית
יו"ר קק"ל, יפעת עובדיה-לוסקי, מסכמת: "הלכנו לשדולות בכנסת בנוגע להנצחה וראינו שטוחנים מים. יש רצון טוב, אבל אין אף גוף שלוקח את זה על עצמו. המקום הפך לכאוס גדול. המדינה הייתה במצב מלחמה, אז אני לא שופטת, אבל ההורים השכולים כל הזמן פנו אלינו.
יצרנו ממש אתר זיכרון פתוח, נטענו בו חורשה עם המשפחות ואפשרנו בו שחזור של האלמנטים הבולטים במסיבה כמו הבמה, החפ"ק, האמבולנס והמכולה. המקום הזה הוא לא רק זיכרון למה שהיה – הוא עדות חיה לחוסן, לאחדות ולכאב של החברה הישראלית כולה".
