צילום: שמחה ברבירויש רגעים שבהם תיאטרון הופך ממקום של סיפור למקום של זיכרון.
המופע "מישהו שר את זה קודם", שמוצג בימים אלה בתיאטרון הקאמרי, הוא בדיוק הרגע הזה: ערב תיאטרלי-מוזיקלי שמחזיר אותנו אל מדורת השבט הישראלית, לא דרך נאומים או סיסמאות, אלא דרך השירים שגדלנו עליהם.
זהו ערב שבו נשזרים יחד סצנות מתוך הצגות שהועלו בקאמרי במרוצת 80 השנה לקיומו, ושירים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהזיכרון הקולקטיבי של כולנו.
בבימויים הרגיש והמדויק של עמית אפטה ואלה תמרי מילס, נולדים מחדש רגעים אהובים מהעבר בביצועים עכשוויים ומלאי נשמה.
בין השירים שנשמעים על הבמה: "צל עץ תמר" שמקבל פרשנות של שיר געגוע פיוטי בביצועה המקסים והמרגש של חן גרטי; "בשלום" מתוך עלובי החיים – שהפך בשנתיים האחרונות לסוג של תפילה לשובם של החטופים; "שיר של אחרי מלחמה"; "תרגיל בהתעוררות"; "הנה הם באים"; קלאסיקות מימי הלהקות הצבאיות המלוות אותנו בימי עצמאות, ושירים מהשנתיים האחרונות שנכתבו בצל המלחמה.
צילום: שמחה ברבירו
שירים שצמחו יחד עם המדינה
השירים הישראליים תמיד היו דבר מה שהוא מעבר ל"רק שיר". הם לא נכתבו רק בשביל להישמע ברדיו, הם ליוו אירועים, רגעים, מלחמות, אהבות ואובדן.
אנחנו שרים את הכאב שלנו, אנחנו שרים את האובדן שלנו ואנחנו שרים את הכמיהה לעתיד טוב יותר. כל תקופה בישראל השאירה אחריה פסקול שירים שנולדו מתוך ההוויה, אבל גם עיצבו אותה.
במובן הזה, השיר הישראלי הוא יומן לאומי, שדרכו אנחנו נזכרים, מעכלים, מספרים לעצמנו מי היינו ומי אנחנו עכשיו.
המופע "מישהו שר את זה קודם" לוקח את התובנה הזו צעד קדימה: הוא לא רק מבצע את השירים, אלא בוחן אותם מחדש – כגון כיצד "שיר אחרי מלחמה" מרגיש כשאנחנו חיים שוב במציאות של "אחרי המלחמה".
המופע נכתב סמוך ליום הזיכרון השני לשבעה באוקטובר, ומתוך ההכרה הכואבת שאנחנו עדיין נמצאים בתוך המלחמה, לא אחריה.
כשהקהל שר את המילים "זהו שיר של אחרי מלחמה", הן מקבלות משמעות כפולה של כאב וציפייה – כי זה שיר שעדיין ממתין להתגשם. המופע לא מחפש תשובות ולא נותן אותן: הוא נותן במה לפצעים ומאפשר למוזיקה לרפא.
צילום: שמחה ברבירו
הוא יוצר מחדש את התחושה של חיבור, של קהילה. כשעשרות אנשים באולם קטן שומעים את אותם שירים, חלקם מצטרפים לזמזם את המנגינות המוכרות, חלקם שרים בלחש, אחרים מזילים דמעה – זו מדורת שבט קטנה, אבל אמיתית לגמרי.
הבחירה לקיים את המופע באולם "קאמרי 3" מתבררת כנכונה ומתאימה כמו כפפה ליד.
זהו אחד מהאולמות האינטימיים ביותר בתיאטרון, כזה שמאפשר לראות את הנשימה של השחקנים, את הדמעה בזווית העין, את הרגע שבו קול נסדק.
האינטימיות הזו משנה את כל החוויה: אין מחיצה בין הבמה לקהל. לפעמים נדמה שאתה יכול ממש לגעת בשחקנים, שהם שרים רק לך. הם מסתובבים בקהל. זו בהחלט חוויה רגשית חזקה ובלתי אמצעית.
אחת הבחירות האמנותיות הכי מעניינות במופע היא שהשירים לא מבוצעים על ידי זמרים מקצועיים, אלא על ידי שחקנים.
זה שינוי עצום. שחקן לא ניגש לשיר מתוך "איך זה נשמע", אלא מתוך "מה זה אומר". כל מילה עוברת דרך הגוף, דרך הרגש, דרך ההקשר הדרמטי שלה.
כך, שירים שאנחנו מכירים כבר עשרות שנים נשמעים פתאום אחרת לגמרי. שיר אהבה תמים מקבל גוון של געגוע כמעט טראגי, שיר עם ניחוח של ציונות הופך לשיר על שבר ותקווה.
השחקנים לא "מופיעים". הם מספרים סיפורים דרך השירים. כל טקסט מושר מתוך כוונה, מתוך מבט בעיניים, לא מתוך קול מושלם. וזה היופי: היכולת להכניס את המשחק לשיר יוצרת אמת תיאטרלית שנוגעת עמוק יותר ודורשת סוג אחר של תשומת לב.
בין השירים מוצגות סצנות מתוך מחזות שהוצגו בקאמרי: מ"ליזיסטרטה 2000" שנעה בין ישראל של היום לבין יוון העתיקה, דרך "הוא הלך בשדות" שמתרחש בתקופת המנדט, ועד "מיקי מציל" המופלאה, בה סוכן חוזר בזמן לשנת 1995 כדי להציל את רבין.
הקטעים מהמחזות מביאים את ההוויה הישראלית מכל צדדיה ובכל גווניה. רבים מהם נוגעים בחוויות הקשורות לצבא ולשירות – החרדה של אימא המחכה לבנה בחופשה, הדילמות שעומדות בפני חיילים בשטח, המתח בין החובה הלאומית לחיים הרגילים שמנסים להמשיך להתקיים בצידה.
צוות השחקנים מציג משחק אותנטי ומרשים, ויכולת שירה גבוהה. מפליא במיוחד בכך הוא עפרי ביטרמן, שפשוט מצליח לעבור בין הדמויות בגמישות רבה, ברגישות עד אין קץ ובביצועים קוליים לא פחות ממושלמים.
בין מחרוזת שירי להקות צבאיות לבין קלאסיקות ארצישראליות שמעלה צוות השחקנים, בולטת מחרוזת של שירים שנכתבו בשנתיים האחרונות – כמו חרבו דברו, השם יתברך ועוד, שבוצעו בסגנון שירי להקות צבאיות ישנים.
צילום: שמחה ברבירו
תיאטרון שמקשיב לזיכרון הקולקטיבי
המופע נוגע במקומות הכואבים בזיכרון הלאומי שלנו: באובדן, באכזבה, בתחושת הבדידות הישראלית. אבל הוא עושה זאת עם תקווה גדולה לעתיד טוב יותר, כמו כל הדורות שחיו במדינה הזו לפנינו, והכול מתוך אהבה גדולה לשפה, למוזיקה ולחיים עצמם.
זהו ערב שמצליח להזכיר לנו את הכוח של שיר טוב – היכולת שלו להכיל הכול: גם כאב וגם תקווה, גם געגוע וגם חיוך.
המוזיקה כאן היא לא רק ליווי – היא הדמות הראשית. בתקופה כמו זו שאנחנו עוברים, המוזיקה הופכת לסוג של מרפא – היא מאפשרת לנו לגעת ברגשות שקשה לבטא במילים, להרגיש שאנחנו לא לבד בכאב ובציפייה. וכל אחד בקהל מביא איתו את הסיפור הפרטי שלו: הילדות בבית עם רדיו ישן, השירות בצבא, אהבה ראשונה, או זיכרון של הורה ששר את אותו שיר פעם.
במובן הזה, המופע נוגע בכולנו לא כאנשים פרטיים, אלא כחלק מסיפור משותף.
"מישהו שר את זה קודם" מזכיר שהשירים שלנו לא שייכים רק לעבר, הם שייכים לעכשיו, לרגע הזה, שבו אנחנו עדיין מחפשים משמעות, זהות ונחמה.
בתוך עולם רועש וציני, המופע מצליח ליצור שעה של הקשבה, נחמה ותחושה של "ביחד". זה תיאטרון פשוט, אבל נוגע. בלי תפאורה גדולה, בלי אפקטים: רק קול, מילה, אדם.
ואולי דווקא כך הוא מצליח כל כך, כי הוא מזכיר לנו שמילים ששרדו עשורים שלמים ושירים שכולנו מכירים עדיין מחזיקים את מה שאנחנו מחפשים – את התקווה לעתיד טוב יותר, לשלום ולשלווה. כפי שרושם תום חודורוב, עורך המופע: "אני לא יודע אם נפסיק אי-פעם לשיר את השירים האלה שכבר שרנו קודם, אבל אני רק מבקש… לא להתרגל ולא לשכוח. להמשיך להאמין, ולנסות ולקוות – שנשיר בקרוב שיר אחר".
בימוי: עמית אפטה, אלה תמרי מילס. עריכה: תום חודורוב
