יח"צ. "מעגל הגיר הקווקזי". צילום: גל רוזנמן
הבימה מעלה מחזה קלאסי שנשמע, במבט ראשון, כמו אגדה רחוקה בזמן ובמקום, אך מתגלה כמראה חדה, מורכבת ורלוונטית להפליא להווה.
דרך סיפור פשוט לכאורה על ילד נטוש, אישה אחת ומשפט מוזר, ההצגה פורשת חקירה עמוקה של צדק, חוק, כוח, מוסר ואחריות – לא כסיסמאות אלא כחוויה אנושית מתמשכת.
זו אינה הצגה המבקשת ריגוש מיידי, אלא כזו שפועלת לאט, בעקביות, ומזמינה את הצופה להיות שותף לחשיבה, להעלאת ספקות ולשאלות שאין להן פתרון נוח.
כבר בתחילת ההצגה נאמר משפט שנשמע כמעט אגבי: "העולם לא שייך למי שתובע אותו – אלא למי שנושא בו". ככל שההצגה מתקדמת מתברר שזהו הציר שסביבו הכול סובב. כמו זרע שנשתל בשקט ומתחיל לפעול לאט מתחת לפני השטח, כך הוא מלווה כמעט כל סצנה.
יח"צ. "מעגל הגיר הקווקזי". צילום: גל רוזנמן
ברטולט ברכט תמיד מגיע עם מטען: אידיאולוגי, מוסרי, פוליטי. הוא אינו מתנצל על כך ואינו מנסה לרכך. האתגר הגדול של כל הפקה ברכטיאנית הוא שלא להפוך את המחזה להרצאה ושלא לקפוא בתוך "קלאסיקה מכובדת".
ההפקה של הבימה בבימויו של נועם שמואל מצליחה ללכת בין הטיפות. היא שומרת על עקרונותיו של ברכט – המרחק, השבירה, ההזמנה לחשוב – אך אינה משאירה את הצופה מחוץ לחוויה. יש כאן מחשבה, אך גם לב. ביקורת, אך גם חמלה.
העלילה עצמה היא כמעט אגדה: בזמן הפיכה אלימה, מושל עיר מוצא להורג ואשתו נמלטת בפאניקה ומשאירה מאחור את תינוקה. גרושה (Grusha), צעירה פשוטה העובדת במטבח, מוצאת את הילד ונאלצת להחליט מה לעשות.
יח"צ. "מעגל הגיר הקווקזי". צילום: גל רוזנמן
אין לה אידיאולוגיה, אין לה תוכנית ואין לה שאיפה להיות גיבורה. יש לה רגע אחד שבו היא מבינה שאי אפשר פשוט להמשיך הלאה ולהשאיר תינוק לבדו. מתוך ההחלטה הקטנה והאינסטינקטיבית הזו נולד מסע ארוך של בריחה, פחד, הקרבה וויתורים.
עוצמתו של הסיפור נעוצה בכך שגרושה אינה מוצגת כגיבורה מושלמת. היא מפחדת, טועה, כמעט נשברת. יש רגעים שבהם היא נראית קטנה מול העולם הסוגר עליה.
דווקא הפגמים, העייפות והספק הם שהופכים אותה לדמות אנושית כל כך. באחד הרגעים הפשוטים היא אומרת: "לא שאלתי אם הוא שלי. הוא היה צריך אותי". זהו משפט יומיומי, כמעט טריוויאלי, אך הוא מצליח לזקק את לב ההצגה כולה: לא בעלות, אלא אחריות.
ג׳וי ריגר מחזיקה את מרכז ההצגה בדיוק ובאיפוק מרשימים. משחקה נטול דרמטיות מיותרת. יש בה שבריריות, עייפות וגם עקשנות שקטה. היא מצליחה להפוך דמות רעיונית מאוד לאדם, וזה אולי אחד מהישגיה המשמעותיים של ההפקה – להפוך מחזה אידיאולוגי לחוויה אנושית.
יח"צ. "מעגל הגיר הקווקזי". צילום: גל רוזנמן
כשהמלחמה נגמרת והחוק חוזר כביכול לפעול, מגיע גם המשפט. כאן נכנס לתמונה השופט אצדק – אחת הדמויות המסקרנות והמורכבות במחזה.
נורמן עיסא מביא לבמה דמות שנכנסת כמעט כבדיחה: שיכור, מרושל, חצוף – כזה שלא ברור כיצד נתנו לו להיות שופט. הקהל צוחק, אך הצחוק הולך ונעשה לא נוח. אט-אט מתברר שאצדק הוא אולי האדם היחיד שמבין עד כמה המערכת עצמה עקומה.
אצדק אינו מתרשם מחוקים יפים או ממעמד. הוא מתבונן באנשים שמולו ושואל מי חזק ומי חלש, מי מוגן ומי חשוף. הוא מבין שהחוק, כפי שהוא כתוב, משרת לרוב את מי שכבר מחזיק בכוח. לכן, כדי לעשות צדק, יש לעיתים לעקם אותו.
יש בכך משהו משחרר מאוד, אך גם מטריד מאוד. הצדק של אצדק תלוי כולו באישיותו, בלי כללים ובלי בלמים. ההצגה גורמת לנו לאהוב אותו ובאותה נשימה לחשוש ממנו.
בהקשר הישראלי של הזמן והמקום שבהם ההצגה עולה, קשה להתעלם מן האופן שבו הדמות נטענת במשמעות נוספת. בלי נאומים ובלי הצבעה ישירה, אצדק מהדהד את הכמיהה לצדק אנושי וגמיש בתוך מערכת הנתפסת כקרה ומנותקת, אך גם את הפחד מריכוז כוח ללא מסגרת.
מעגל הגיר עצמו הופך לדימוי כואב במיוחד: כולם מושכים לכיוון המחנה שלהם, כולם בטוחים שהצדק אצלם, והשאלה מי באמת דואג ל"ילד" – מטאפורה לחברה ולאנשים המרכיבים אותה – נותרת פתוחה.
יח"צ. "מעגל הגיר הקווקזי". צילום: גל רוזנמן
ההפקה אינה מנסה "לעדכן" את ברכט בכוח. אין תחפושות מודרניות בוטות ואין קריצות ישירות לאקטואליה. ובכל זאת, בתוך המעטה הקלאסי של ההצגה, כמעט כל רגע מרגיש רלוונטי.
אולי משום שהעולם שלנו רווי בשאלות של מלחמה, פליטות, כוח, שייכות ומאבק על ילדים ואדמה, ואין צורך לומר זאת במפורש. ההצגה אינה אומרת "זה אנחנו", אך בהחלט שואלת: ומה אם זה היינו אנחנו?
אחד האלמנטים הבולטים והמדויקים בהצגה הוא השימוש באמנות חול חיה. לאורך ההצגה שחקנים שונים ניגשים לתיבת החול המוארת ומציירים מתוכה דימויים המוקרנים על המסך: נופים, דרכים, דמויות. הציורים נוצרים ונמחקים כמעט מיד, לעיתים ביד אחרת ומזווית אחרת.
מעבר למראה המרשים, החול – חומר זמני ומתפורר – הופך כאן לאמירה בפני עצמה. כל מה שנבנה נמחק, כמו גבולות, כמו משטרים, כמו חוקים. התחושה היא שהעולם כולו מצוי בתנועה מתמדת, שאין קרקע יציבה באמת. זהו אלמנט יפהפה ומדויק רעיונית.
המוזיקה והשירים של טל בלכרוביץ׳ משתלבים במהלך בעדינות. הם אינם משתלטים על ההצגה ואינם הופכים אותה למחזמר.
יח"צ. "מעגל הגיר הקווקזי". צילום: גל רוזנמן
השיר הבולט ביותר, "אחכה לך", מופיע כעוגן רגשי – שיר של המתנה, של זמן שנמתח, של חיים הנמשכים בתוך אי-ודאות. לצידו נשמעים שירי מקהלה ושירי מסע המלווים את נדודי הדמויות ומזכירים שוב ושוב שמדובר בסיפור המסופר על הבמה.
הבימוי של שמואל בוחר בקצב שאינו מהיר. יש רגעים שבהם ההצגה מתעכבת ומאפשרת למילים לשקוע. זו בחירה הדורשת סבלנות, אך מתגמלת.
ההצגה אינה רצה לשיאים אלא מאפשרת לתהליך להיבנות בהדרגה. גם שבירת הקיר הרביעי נעשית במינון מדויק – כאשר הדמויות פונות מדי פעם ישירות אל הקהל או חושפות את מנגנון הסיפור, הן אינן מנתקות את הצופה מן החוויה אלא מזמינות אותו להתקרב אליה מזווית נוספת.
במקום להיסחף רק עם העלילה והרגש, אנו מתבקשים לעצור ולבחון את המתרחש על הבמה – כתזכורת לכך שאנו בתיאטרון וכהזמנה להיות שותפים פעילים.
אפשר לראות ב"מעגל הגיר הקווקזי" לא רק סיפור על משפט, אלא משפט בפני עצמו. הבמה הופכת לזירת חקירה פתוחה, שבה לא מחפשים תשובה אחת נכונה אלא בוחנים שוב ושוב את עצם רעיון השיפוט.
כל סצנה מציבה שאלה, כל דמות נדרשת להצדיק את מעשיה, והקהל מוזמן להכריע – או לפחות להודות שההכרעה אינה פשוטה.
יח"צ. "מעגל הגיר הקווקזי". צילום: גל רוזנמן
בסצנת השיא, שהיא מעין משפט שלמה סביב מעגל הגיר עצמו, נאמר משפט המסכם את המהלך כולו: "מה ששייך – שייך למי שיודע לוותר". זו אינה הכרעה מנחמת. יש בה כאב והפסד, אך גם אמירה מוסרית חדה: צדק אמיתי לא תמיד נראה כמו ניצחון.
ההצגה "מעגל הגיר הקווקזי" מציעה מבט מורכב על עולם שבו חוק ומוסר אינם תמיד הולכים יד ביד, ושואלת מי מוכן לשאת באחריות. זו הצגה שממשיכה ללוות אותך הביתה, להתגלגל במחשבות ולהזכיר שצדק אינו מושג מופשט, אלא בחירה יומיומית, אנושית ולעיתים כואבת.
נוסח עברי ופזמונים: אלי ביז׳אווי. בימוי: נועם שמואל. מוזיקה: טל בלכרוביץ׳. תפאורה: מיכאל קרמנקו
שחקנים: ג׳וי ריגר, נורמן עיסא, תומר מחלוף, מאיה מעוז, ליאור זוהר, ישי בן משה, אלכס קרול
