יח"צ. צילום: רדי רובינשטיין
הייתי מאוד רוצה לגלות לכם מי הרוצח. באמת שהייתי רוצה. אבל אני לא יכולה לגלות… כי מה שקורה בריטריט – נשאר בריטריט.
כדי לדעת מי הרוצח תצטרכו לעבור את כל חוויית ה"ריטריט": את הסודות שמציפים את עצמם, את הרגעים המצחיקים, המביכים והאפלים, את האנשים שנחשפים כשהם חושבים שאף אחד לא מסתכל. בלי כל זה, הפתרון עצמו פשוט לא היה משנה.
"הריטריט", שמוצגת בימים אלה בתיאטרון הקאמרי, היא יצירה שמתחזה למשהו אחד: מותחן קומי על סוף שבוע רוחני – ומתעקשת להיות משהו אחר לגמרי: פירוק איטי, מדויק ולעיתים מצחיק עד כאב של אנשים שמאוד רגילים להיות בשליטה, ופתאום מגלים שהשליטה היא האשליה הראשונה שקורסת.
יח"צ. צילום: רדי רובינשטיין
סוף שבוע אחד, יותר מדי אמת
העלילה של "הריטריט" פשוטה לכאורה, וזה חלק מהתחכום שלה: קבוצת חברים וקרובים מגיעים לסוף שבוע במדבר כדי לחגוג יום הולדת לחבר שלהם – שהחליט לעשות שינוי רוחני בחייו.
לתדהמתם הם מגיעים לריטריט לסוף שבוע של ניתוק, אמבטיות קרח, נשימות וחיבור לגוף ולנפש.
אבל מה שאמור להיות סוף שבוע של התכנסות פנימית מתחיל להתפרק. מזג האוויר משתולל, הדרך החוצה נחסמת, והחבורה מוצאת את עצמה מנותקת מהעולם – לא רק פיזית, אלא גם מוסרית ורגשית.
מכאן, העלילה משנה כיוון: יחסי הכוחות בין הדמויות משתנים, מתחים ישנים צפים, והאירוע הדרמטי שמתרחש בלילה הופך את הריטריט למעין זירת חקירה לא רשמית, טעונה חשדות, האשמות וסודות שנשמרו במשך שנים – ועכשיו נחשפים וצפים אל פני השטח.
כמו במותחן רצח טוב: זו לא הצגה על "מי עשה את זה", זו הצגה על אנשים ומה קורה להם כשאין להם לאן לברוח: כשהטלפון לא זמין, כשהתדמית כבר לא עובדת, כשהאמת נמצאת שם במלואה בלי פילטרים.
העלילה מתקדמת לא דרך גילויים גדולים, אלא דרך הצטברות. כל סצנה מוסיפה עוד סדק, עוד פרט קטן שמערער את מה שחשבנו שאנחנו יודעים על הדמויות.
יח"צ. צילום: רדי רובינשטיין
וככל שהזמן חולף, מתברר שהשאלה המעניינת באמת אינה מי אשם, אלא מי אנחנו כשכל הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו קורסים.
בת חן סבג, שכתבה את המחזה, לא רק מחזאית שכתבה טקסט חכם; היא נוכחת בלב היצירה. זה מורגש בכל שורה, בכל סיטואציה, ובעיקר בדרך שבה המחזה מתייחס לדמויות שלו – בלי ציניות מתנשאת, אבל גם בלי רחמים מיותרים.
כמחזאית, סבג מפגינה הבנה עמוקה של קצב ומתח. היא יודעת מתי לצחוק על הדמויות, ומתי לעצור ולתת לשקט להיות הדבר הכי רועש בחדר. הדיאלוגים שלה נשמעים טבעיים, כמעט יומיומיים, אבל מתחתיהם פועלת מערכת צפופה של אשמה, תחרות, קנאה ופחד.
הבחירה שלה לשחק בהצגה שכתבה אינה מובנת מאליה. יש יוצרים שזה מחליש את היצירה שלהם; כאן זה עושה בדיוק את ההפך.
סבג חיה את הטקסט שלה. הדמות שהיא מגלמת היא אולי המורכבת מבין הדמויות – היא סוג של נטע זר בחבורה, מוחצנת גם במראה וגם בדיבור, היא מנוכרת וכולם, כולל בן הזוג שלה, מזלזלים בה, אבל היא מהווה סוג של מראה לכל אחד מהנוכחים וקטליזטור לחשיפת האמת שלהם.
"הריטריט" שייך לז`אנר נדיר שלא רואים הרבה על במות התיאטרון הישראלי. זהו שילוב לא טריוויאלי של מותחן קאמרי, דרמה פסיכולוגית וקומדיה שחורה.
ההצגה משחקת במודע עם הצופים: רגע אחד אתה צוחק מסיטואציה כמעט אבסורדית, וברגע הבא מוצא את עצמך מול וידוי לא נוח, טעון, כואב.
"הריטריט" לוקחת סיטואציה עכשווית מאוד, כמעט טרנדית, ומשתמשת בה כקרקע לניסוי תיאטרלי.
יח"צ. צילום: רדי רובינשטיין
התפשטות – מהגוף אל הנפש, ומהנפש אל הבמה
אחד הצירים המרכזיים של ההצגה הוא תהליך ההתפשטות. זהו תהליך שמתחיל בגוף, אבל מהר מאוד מתברר שהוא הרבה מעבר. הדמויות מגיעות עטופות – בבגדים, בתדמית, בהומור, בהצלחה. ככל שהריטריט מתקדם, כל השכבות נושרות.
ההתפשטות מציגה את האדם כמו שהוא – פגיע, מזיע, לא מושלם. ובמקביל, מתרחשת התפשטות רגשית: הסודות נחשפים, היחסים נסדקים, אמיתות שנקברו שנים צפות אל פני השטח.
מה שיפה במיוחד הוא שהחשיפה אינה סימטרית. לא כולם מתפשטים באותו קצב, לא כולם מוכנים לאותו עומק. יש מי שנאחז בציניות, יש מי שמנסה לשלוט דרך כוח, ויש מי שמתפרק בשקט. התהליך הזה הופך את ההצגה למעין ניסוי אנושי – איך אנשים מגיבים כשהמסכות נופלות?
הריטריט, כרעיון, הוא סמל מובהק של תקופתנו. אנשים שהגיעו רחוק – כלכלית, מקצועית, חברתית, שהשיגו "הכול", מבקשים לחזור לבסיס: לטבע, לגוף, לפשטות.
ההצגה מתבוננת במיתוס הזה במבט מפוכח, לעיתים מלגלג, מסרבת לרומנטיזציה שלו – וגם משתמשת בו כדרך לחשוף את האמת הטבעית.
החזרה לבסיס אינה ריפוי – היא חשיפה. והיא מסוכנת. המחזה מציע מבט מורכב: מצד אחד, הדמויות באמת עייפות. הן איבדו משהו בדרך. מצד שני, הן מתקשות לוותר על השליטה, על ההיררכיה, על הסיפור שהן רגילות לספר על עצמן.
העבודה הבימתית בהצגה, שעליה אמון עירד רובינשטיין, מרשימה. עם הכניסה לאולם, אנחנו נחשפים לבמה שנראית כמו אוהל טיפי משודרג, עם קטורת, פופים ומוזיקת שאנטי. התפאורה יוצרת חלל אחד, אך באמצעות משחקי אור, השתקפויות ושקיפויות, הבמה מצליחה להפוך למרחב משתנה.
יש רגעים שבהם נדמה שהקירות נפתחים אל החוץ, אל המדבר, ויש רגעים שבהם הכול נסגר, נחנק.
יח"צ. צילום: רדי רובינשטיין
האור אינו רק אמצעי טכני, אלא כלי דרמטי. הוא חושף, מסתיר, מפריד ומאחד. ההשתקפויות יוצרות את גודל הדרמה: פנים וחוץ, אמת ושקר, דמות והדימוי שלה – כולם קורים בו-זמנית על אותה במה, בממדים אחרים. זהו עיצוב שמשרת את הרעיון הדרמטי של חשיפה, ולא רק את האסתטיקה.
"הריטריט" מציגה על במה אחת קאסט גדול של שחקנים: יואב לוי, עידו ברטל, כנרת לימוני, ישי גולן, ערן מור, דויד בילנקה, לואי נופי ואנה חריט – כל אחד מביא לבמה דמות מלאה, לא קריקטורה, ובמהלך ההצגה הם נעים בין חשודים ברצח למעלים חשדות כלפי אחרים.
המשחק נשען על הקשבה הדדית, על תגובות קטנות, על מבוכה שלא ממהרים לפתור. אלה דמויות עגולות, שחושפות תוך כדי התקדמות ההצגה את הסיפור האישי שלהן ואת הקשר שלהן עם המארח: בן הדוד, האישה לשעבר, האישה הנוכחית, המאהבת, חברי הילדות ואפילו הטבח – כולם דמויות טועות, פגיעות ופוגעות זו בזו.
"הריטריט" היא יצירה חכמה, אמיצה, שדורשת מהקהל שלה להיות שותף פעיל. בת חן סבג מוכיחה כאן שהיא יוצרת שמבינה תיאטרון כמרחב של סיכון. וכשהסיכון הזה מצליח, התוצאה היא חוויה עמוקה, מצחיקה, ולא נוחה באותה המידה.
אז כן, הייתי מאוד רוצה לגלות לכם מי הרוצח. אבל אחרי שתראו את ההצגה גם אתם תבינו שמה שקורה בריטריט – נשאר בריטריט.
