יח"צ. "פינק ליידי" – תיאטרון באר שבע. צילום: מעיין קאופמןאני אוהב את התאטרון הזה, יש בו משהו פרינג׳י במובן החיובי, זאת אומרת שיש בו אומץ ותעוזה והוא לא ממש דופק חשבון.
זה אמיתי וככה אני אוהב את זה, אל תתחשבו בי עכשיו, תנו לי את האמת שלכם, למרות ש…. בכל זאת, הקהל מתלבש, מתבשם, מזמין בייביסיטר, אז רצוי להתחשב בו, פ׳סדר הוא מתחשב, הבנתם אותי, אל תתפסו אותי על זוטות עכשיו.
הוזמנתי לתאטרון באר-שבע להצגה "פינק ליידי", והקטע הוא שהגעתי עצבני ועד עכשיו כשאני נזכר בסיבת העצבנות אני מתעצבן יותר.
הסיבה לכך שהיה לי ויכוח עם חבר על חומוס, אני חומוסולוג אך זה באמת לא שייך לכתבה, (למרות שאוכל לעשות לכם מחיר בהזמנה מרוכזת…), רק שכל הויכוח ארע ממש לפני שיצאתי, נו… ככה מתנהגים? למה אתה דופק לי את מעט מצב הרוח שנשאר?!
אחותי סיגלית אמרה לי "אל תדאג, ההצגה תתחיל ותהיה כבר בעולם אחר", אז התעודדתי והאורות כבו, והנה החלה ההצגה…
אני מתרגש כי ככה אני תמיד לפני הצגה. אני סקרן, לאן יקחו אותי עכשיו, לאיזה עולם יכניסו אותי, אני רואה הכנות לחתונה, דוסים על הבמה, אח"כ אני רואה התרחשות בבית דתי, נשבע לכם שזה בני ברק או מאה שערים בירושלים, ואני שוב…. זאת אומרת שאני מרגיש שנלכדתי בערב הזה מלחץ אחד ללחץ אחר.
די אין לי סבלנות, ואני אדם נחמד בסך הכל ואפילו עם סבלנות רבה ודרך ארץ, מלח הארץ אך נדמה כאילו והתלבש עלי דווקא המלח גס, הדוסים האלה, מה לי ולהם, מה הם רוצים ממני ודווקא בתקופה הרגישה הזאת.
יח"צ. "פינק ליידי" – תיאטרון באר שבע. צילום: אילן בשור
התלבושות שלהם, הפאות שלהם, העברית הזאת שיש בה קרפלך וקניידלך ויידיש וסלנג ולא בא לי, סליחה אני לא גזען, אך כפי שתאטרון באר שבע מציג בכנות, תרשו לי לכתוב לכם בכנות, ממש לאאאאא באאאא לייייי.
פתאום הקול הפנימי שלי, האיש הקטן בתוכי קופץ לי על התודעה ומסביר לי "אבי זה לא אמיתי, תרגע, זאת הצגה, ואלה לא באמת דוסים, הם כולם שחקנים, שום דבר פה לא אמיתי" מה אני אגיד לכם, אני אוהב אותו… את האיש הקטן הזה שבתוכי, הוא תמיד מאיר לי את הדרך, כן גם כשאני עצבני.
הפעם נכנס לי אוויר לריאות ואני נשען לאחור וכל הגוף שלי נרגע, איזה יופי, הצליחו לשקר אותי באמת, תאטרון באר שבע , זה שוב קורה, כי השחקנים, נשבע לכם, לא הייתם מנחשים, הלבוש המדויק והתפאורה המדויקת, הפרופס וכל שאר הרקוויזיטים הם כה אמיתיים שאני ממשיך לצפות ולהקשיב וגם מתברר להיסחף לסיפור העלילה.
כמובן שלא אספר את הסיפור ואפילו לא במעט כי כל דבר כאן עשוי להיות ספויילר, חוץ מזה, הסיפור די ידוע, אני יכול רק לבקש מכם לא להיות שיפוטיים כמוני ולהשתדל להגיע במצב רוח טוב יותר או לכל הגרוע במצב רוח סביר, פשוט עזבו הכל לרגע, תתנתקו, ודעו כי אתם בדרככם לצפות בהצגה ושום דבר אחר לא יהרוס לכם את זה.
אני קצת נסחפתי וסיגלית צדקה, אכן נשאבתי לעולם אחר. הסיפור עצמו, שעובד למחזה על ידי איה קפלן בעקבות התסריט והסרט של מינדי ארליך (שאולי תזכרו אותה מ"חתונה ממבט שני" – יוצאת בשאלה שכתבה את הסיפור בהשראת חוויותה מהעולם החרדי), עוקב כידוע אחרי בתי, אישה חרדית ואם לשלושה ילדים.
בעלה לייזר חוזר הביתה חבול, ובהמשך מגיעות מעטפות עם תמונות שלו במצב אינטימי עם גבר אחר – סחיטה.
יח"צ. "פינק ליידי" – תיאטרון באר שבע. צילום: מעיין קאופמן
הגילוי הזה מטלטל את נשמתה של בתי ושולח אותה למסע של גילוי עצמי, להבין את צפונות הלב של האיש שחשבה שמכירה, ובעיקר להכיר חלקים סודיים בעצמה שקשורים לתשוקה ולחירות.
זה סיפור על הדחקה, על החיים בארון – גם הארון של לייזר שמנסה לכבוש את יצרו, אבל גם הארון הרגשי של בתי עצמה שמגלה שמשהו בתוכה זועק לצאת.
העולם החרדי שמוצג כאן הוא עולם של דואליות טרגית: אנשים שחיים בין אמונה למשיכה, בין כבוד משפחתי לצרכים אנושיים בסיסיים. וההצגה אינה שופטת – היא פשוט מציגה בכנות את המחיר הכבד שמשלמים כשמדכאים את עצמך.
המשחק מדויק ומרגש, בייחוד של עינת הולנד בתפקיד בתי – היא מצליחה להעביר את הדואליות הפנימית הזאת, את הכאב של אישה שמרגישה לא אטרקטיבית בעיני בעלה, אך לא יודעת איך להסביר זאת לעצמה.
אורי דב יוסף בלופרב כלייזר מביא את הטרגדיה של גבר שחי בסוד, מסתיר מעצמו רגשות ומנסה לשמור על משפחתו תוך מאבק פנימי קשה. וכך לאורך כל ההצגה נשבתי בקסם שלו.
מה בסך הכל אני רוצה לומר לכם, שזה לא משנה היכן אתם גרים ובאיזו שפה אתם מדברים, זה באמת לא משנה במה או במי אתם מאמינים, לדעתי כולם אותו שטנץ המיוצר באותו פס ייצור, אנחנו זהים.
נכון, יש בנינו חילוקי דעות, אני שם לב להכל, אך בסופו של דבר – כולנו זהים, וליידי פינק היא הסיפור של כולנו גם אם אתם גרים בעיר הגדולה וגם אם אתם אוכלים חמץ בבית החולים בפסח רחמנא ליצלן.
לרובנו שתי רגליים, שתי עיניים, אוזניים והבנתם, אני לא רוצה להישמע נדוש, אני לא, אך בהצגה רוב הדמויות מאופיינות בבורות או בעצם בערות, אך עם זאת, יש בה שתי דמויות שפויות שהאירו את האור.
האחת היא השחקנית נעמי אורון המגלמת את בתי, השנייה היא השחקנית דנה מיינרט המגלמת את ז`קלין שתיהן מרגשות, אך דמותה של בתי שובה את לב הקהל ודווקא היא שהייתה הקורבן בסיפור דווקא היא הייתה מלאת חמלה ושפיות טהורה, ואתם בטח יודעים כי שפיות לא ניתן ללמוד בשום בית ספר.
יח"צ. "פינק ליידי" – תיאטרון באר שבע. צילום: מעיין קאופמן
זה היה כמעט ספויילר אך הנה עצרתי את עצמי, על ההצגה הזאת אוכל לכתוב שעות למרות שאורכה כשעה וחצי בלבד וזאת הודות למחזאית איה קפלן, שעיבדה למחזה את הסרט והתסריט של ארליך שביים ניר ברגמן.
הסרט עצמו זכה לשבחים רבים, ומינדי, שיצאה בשאלה והשתתפה בתוכנית "חתונה ממבט ראשון", כתבה את הסיפור בהשראת חוויותה מהעולם החרדי – לא סיפורה האישי, אך כן סיפורים ששמעה וחוויות שהכירה.
וחזרה לתאטרון האהוב, פינק ליידי, בבימוי המבריק של כפיר אזולאי, משתתפים: אורי דב יוסף בלופרב, עינת הולנד, פלורנס בלוך, דנה מיינרט, חגית דסברג, אורן רבין, נעמי אורון, ינאי כץ, גל כהן, דולב אסולין.
עיצוב תפאורה – יהודית ארנון (המוכשרת בטירוף), עיצוב תלבושות – סבטה ברגר (פשוט עילוי), עיצוב תאורה – זיו וולושין, עיצוב תנועה – טל קון, ע.במאי – תמר דניאלי.
