יח"צ. צילום: ישעיה פיינברג
"היה עתיד", כך נפתחת ההצגה "קרום" של חנוך לוין בתיאטרון גשר – במשפט קצר, פשוט וכואב. שתי מילים שמכילות עולם שלם של החמצה.
כבר מהרגע הראשון ברור שלא מדובר בסיפור על מה שעתיד לקרות, אלא על מה שכבר לא יקרה. העתיד, כך נראה, עבר מבלי שהפך להווה, והחיים נמשכים בתוך מה שנשאר ממנו.
"אני כותב על אנשים שאין להם כוח להיות גיבורים" (לוין)
חנוך לוין הוא מהמחזאים הבודדים בתרבות הישראלית שיצרו שפה בימתית שלמה, עקבית ומזוהה.
לאורך עשרות מחזות הוא שב וכתב על אנשים קטנים, כאלה שאין להם כוח להיות גיבורים. לא נבלים, לא קורבנות, אלא בני אדם רגילים, עייפים, שמבינים שמשהו חסר, אך אינם מצליחים או מעיזים לפעול. "קרום" – הוא אולי המחזה שבו העיקרון הזה מתגלה בצורתו המזוקקת ביותר.
"קרום" מתרחש בשכונה אפורה וחסרת ייחוד, שיכולה להיות כל מקום, ועוקב אחר דמויות שחייהן תקועים במעגל של שגרה, ציפייה והחמצה.
במרכז המחזה עומד קרום, גבר צעיר החוזר מחו"ל לאחר שניסה ללא הצלחה להגשים עתיד אחר, ושב אל אימו ואל סביבת ילדותו בלי הישגים ובלי כיוון ברור לחייו.
סביבו מתקבצות דמויות נוספות: טרודה, האישה שמחכה לו בעקשנות למרות שאין לכך כמעט בסיס, תוגתי, ההיפוכונדר שפוחד מהחיים עצמם, שכנים ובני זוג הנאחזים בנישואים, במיניות, במציצנות או בשליטה בזולת כתחליף למשמעות.
לאורך המחזה מתרחשים אירועים יומיומיים כמו חתונות, מחלות ולוויות, אך למרות הזמן שחולף, דבר אינו משתנה – הדמויות ממשיכות לחיות באותה מציאות אפורה.
זהו מחזה שאין בו עלילה במובן המקובל. יש בו רצף של מצבים – החיים שקורים, אך אינם מתקדמים.
לוין אינו מציג כישלון כאירוע משנה חיים, אלא כמצב קיומי מתמשך. קרום עצמו אינו גיבור טרגי. הוא אדם רגיל עד כאב. הוא ניסה להגשים עתיד במקום אחר, חזר בלי הישגים, וכעת הוא חי בתוך מה שנשאר. הוא אינו מתמרד ואינו נשבר, הוא פשוט ממשיך.
יח"צ. צילום: ישעיה פיינברג
אחת החוזקות הגדולות של לוין היא הסירוב לשפוט את הדמויות שלו. הוא אינו מציג אותן כטיפשות או מגוחכות בלבד, אלא כבני אדם שמנסים לשרוד.
הצחוק, כשהוא מגיע, אינו משחרר אלא נוגע בנקודות החלשות שלנו כאנשים. זהו צחוק שמופנה כלפי כל אחד מאיתנו ולא כלפי הגיבורים.
תיאטרון גשר, בבחירתו להעלות את קרום, אינו ניגש אליו כאל קלאסיקה שיש לנהוג בה בזהירות. זוהי הפקה שאינה מתנצלת על הבחירות שלה, ואינה מנסה לרכך את החומר. להפך: גשר קשוב להלך הרוח של לוין ולוקח אותו לקצה. הבחירה הבולטת ביותר היא להפוך את ההצגה למושרת כמעט כולה, בליווי תזמורת חיה על הבמה.
התוצאה – הפקה שמרגישה לא מכאן, הפקה שבקלות ניתן היה לראות בפסטיבל ישראל, או שתוצג בפסטיבלים מובילים בעולם.
"קרום" אינה הצגה "מהנה" במובן המקובל. היא מצחיקה, אבל הצחוק מהול בייאוש. היא מוזיקלית, אבל השירים אינם מרימים, אלא מכבידים. היא יפה, אבל היופי משרת את האומללות של הגיבורים.
הבחירה של תיאטרון גשר להפוך את "קרום" למחזה מושר כמעט כולו נראית בתחילה תמוהה – איך מחזה שעוסק בדלות, שיממון קיומי ובחיים תקועים הופך למופע מוזיקלי?
אלא שדווקא כאן טמון לב הבחירה: גשר אינו "מייפה" את לוין – אלא מקצין אותו. הפער בין הצורה: שירה, מוזיקה, קצב, לתוכן האפרורי והדל הוא עיקר הפרשנות.
המוזיקה לא באה לשמש את התפקיד הקלאסי שיש במחזות מושרים. היא נעה בין קברט גרוטסקי, אופרה ומנגינות פשוטות בדגש על חזרתיות. השירים אינם מספקים עומק, הם מאריכים את הזמן של הדמות.
יח"צ. צילום: ישעיה פיינברג
אין כאן שיא דרמטי או פורקן רגשי – החזרתיות המוזיקלית מדגישה את תחושת ההליכה במקום – את העובדה שהחיים של הדמויות אינם מתפתחים, אלא מתמשכים. כשהדמויות שרות על חייהן העלובים, על אהבות כושלות, על הישבן הגדול, על תקוות שלא התממשו, נוצר ניגוד בין השירה לתוכן היומיומי והאפרורי.
התזמורת החיה אינה מלווה את ההתרחשות מבחוץ, אלא נוכחת כחלק מהמרחב הבימתי. המוזיקה אינה בונה שיאים – היא מעגלית, עקשנית, לעיתים כמעט מעיקה.
השירים חוזרים, המלודיות פשוטות, ולעיתים נדמה שהן לא מתקדמות – בדיוק כמו חיי הדמויות.
אין כאן ניסיון לרגש באמצעות לחן מרומם או קול גדול. השירה מחוספסת ויומיומית ובכך היא משרתת את הרעיון המרכזי: השירה אינה גואלת, אלא חושפת את האופן שבו בני אדם מספרים לעצמם שוב ושוב את אותו סיפור כדי לשרוד.
התפאורה משרתת את אותה מטרה של הדגשת ה"ריק". השכונה אינה מקום ספציפי, היא גנרית ואפורה. זהו מרחב חשוף, פתוח, שבו כולם רואים את כולם ואין לאן לברוח. אין פינות נסתרות ואין רגעים פרטיים באמת.
האביזרים כמו הקקטוס, הבד הנכרך סביב קרום, המיטה שיכולה להתפרש כמיטה רגילה או מיטת בית חולים – מדגישים את עולמם הפנימי של הדמויות: פחד, חשש מאובדן וחוסר יכולת לפעול.
המשחק עצמו הוא אחד מהישגי ההפקה. זהו משחק חסכוני, מדויק, נטול מחוות גדולות. כל עיכוב בדיבור, כל מבט, כל תנועה קטנה – נטענים במשמעות.
זהו משחק שמבין את לוין: הדרמה אינה מתרחשת במחוות גדולות, אלא בניואנסים. קאסט השחקנים כל כך מדוייק שאי אפשר להסיר את העיניים מהמתרחש על הבמה.
יח"צ. צילום: ישעיה פיינברג
זהו תיאטרון שמוותר במודע על שיאים: אין תחושה שיש גיבור אחד. כולם פועלים באותה שפה, באותו קצב, כחלק ממנגנון אחד. אין כוכבים ואין רגעים גדולים.
קרום (יובל ינאי) מגולם כאדם רגיל מאוד, כמעט שקוף. הוא אינו דורש תשומת לב ואינו מניע את העלילה. דווקא הפסיביות שלו הופכת אותו לדמות שקל להזדהות איתו, וקל למצוא בו את עצמינו.
טרודה (טלי אוסדצ`י) אינה מוצגת כקריקטורה של נאיביות, אלא כאדם שמתעקש להאמין גם כשהתקווה גוברת על ההיגיון והמציאות.
במובנים רבים, ההפקה נוגעת בתיאטרון האבסורד. כמו אצל בקט או יונסקו, גם כאן יש תחושה של חוסר התקדמות, השיחות חוזרות על עצמן, והפעולות אינן מובילות לשינוי.
אך האבסורד של לוין הוא יומיומי ולא פילוסופי. זהו אבסורד של שכונה, של משפחה, של חיים ישראליים קטנים. הוא אינו מנתק את הצופה מהמציאות, אלא מטיח את המציאות בפניו. גשר משתמש באבסורד כדי להעמיק את חוסר המשמעות בחיים.
"היה עתיד" – בסיום ההצגה קיימת תחושה שהחיים של הדמויות פשוט ממשיכים – כמו קודם. זהו תיאטרון שלא מבטיח עתיד, ולא מציע פתרון, אלא מבקש שנתעכב בו לרגע מתוך הידיעה הפשוטה והכואבת: שהיה עתיד, והוא כבר מאחורינו.
