צילום: דני גולן. "הדרך לאור", לימור גריסרו
לקראת יום האישה, יש סיפורים שלא רק מבקשים שיספרו אותם — הם דורשים שנעצור, ננשום ונקשיב באמת. כזה הוא סיפורה של לימור גריסרו. סיפור שיש בו כאב עמוק, אומץ בלתי שגרתי וניצוץ של תקווה — גם כשהדרך אליו עברה בחושך סמיך.
לימור גדלה במושב שדה חמד, פסטורליה של השרון במיטבה: מרחבים פתוחים, חוות סוסים, פריחות ורחש ציפורים. אך מאחורי הנוף הירוק הסתתר רעש אחר לגמרי — רעש של פחד. של אימה. של התעללות קשה: מילולית, גופנית ומינית.
הבית, שאמור היה להיות המקום הבטוח ביותר עבורה, לא היה מפלט. וההורים — לא כתף תומכת, אלא לעיתים חיבוק קצר שבסופו בעיטה. מציאות שאף ילדה לא אמורה להכיר.
כמו ילדים רבים שמנסים לשרוד, לימור ברחה. לפעמים מהדלת, לפעמים מהחלון — ותמיד אל מקום אחד בטוח: אל חברתה אור, שהייתה עבורה מפלט, עוגן, קרן שמש בתוך מציאות אפלה.
צילום: דני גולן. "הדרך לאור", לימור גריסרו
בבגרותה מצאה לימור אהבה — אליעזר, שותף לחיים ומזור לנפש. יחד נולדו להם שני ילדים: גל הבכור, ואחריו שי, הבת. החיים נבנו, הקריירה התפתחה, והעבר — כך נדמה — נדחק הצידה. אך כמו שקורה לא פעם, הוא מעולם לא נעלם באמת.
הרגע המטלטל הגיע כשנפל האסימון: האב מהמושב, שכבר הפך לסבא, העביר את האלימות לדור הבא. כאן נחצה קו אדום. ההבנה הזו הכתה בלימור כרעם ביום בהיר — והעירה את נשמתה. מרגע זה כבר לא הייתה שתיקה. כאן החל מאבק.
מהנקודה הזו היא יצאה למסע של התעוררות ותיקון. מסע שהוביל אותה להפוך לעורכת דין ומגשרת משפחה מצליחה — ולא בכדי דווקא בתחום דיני המשפחה.
יחד עם בן זוגה אליעזר היא מנהלת זה למעלה מ־25 שנה את משרד “מגשרים ב־2”. שם, בין תיק לתיק, היא פוגשת שוב ושוב את הילדה שהייתה — רק שהפעם היא אינה בורחת.
צילום: דני גולן. "הדרך לאור", לימור גריסרו
כעורכת דין היא נלחמת על ילדים שנקרעים בין הורים מתגרשים, נחשפת לאלימות נפשית ופיזית — והופכת ללביאה של צדק. במקביל, היא מתנדבת כבר שנים בעמותות ובמיזמים למאבק באלימות במשפחה, בעיקר באזור מגוריה במועצה האזורית דרום השרון. לא מהכורסה — מהשטח.
ואז, אחרי שנים של התמודדות שקטה והדחקה, הילדה שבתוכה החליטה להעז. כך למעשה נולד המופע “הדרך לאור”, הקרוי על שמה של אור, חברתה האהובה, שלימים הלכה לעולמה בתאונה טרגית.
אבל “מופע” זוהי הגדרה מצומצמת. מדובר בראיון־מסע שנערך במסגרת פודקסט שהובילה אפרת טבה — מרצה ומאמנת — המשולב בקטעי שירה ונגינה אקוסטיים. כל זאת בליווי מצגת נוסטלגית שעיצבה הגרפיקאית אדוה קורן: תמונות ילדות, רגעים מהעבר וצילומים עכשוויים.
על המכלול ניצחה הבמאית חני דוק, העובדת בשיטת דרמה דוקו־תרפיה. היה כאן דוקו — ובהחלט גם דרמה.
צילום: דני גולן. "הדרך לאור", לימור גריסרו, אפרת טבה וחני דוק
בינואר האחרון עלה המופע בהיכל התרבות של המועצה האזורית דרום השרון. התוצאה: אולם מלא. כ־300 צופים מכל רחבי הארץ, ודמעות — הרבה דמעות. שילוב נדיר של מקצועיות, אומץ ורגש, שיצר חוויה שקשה להישאר אדישים אליה.
ובקהל, לא רחוק מהבמה, ישבה שי — הבת. סטודנטית בת 25. היא לא ראתה רק את אמה, עורכת הדין. היא ראתה ילדה ששרדה, אישה חזקה שבחרה לא לשתוק. רגע שבו מעגל נסגר — והפך לתיקון.
“אפשרת לי לדבר על הכול מתוך הבנה ששתיקה היא חטא גדול והרסני”, אומרת לימור לבתה. ושי, בעצם נוכחותה, אישרה זאת ללא מילים.
“בתי היקרה אפשרה לאמת לצאת החוצה. אין ספק — היא אחת הגיבורות של הסיפור הזה”, מסכמת לימור, ומוסיפה מסר שראוי להדהד הרבה מעבר ליום האישה: “הסתכלו סביבכם. שימו לב. לפעמים התנהגות חריגה היא סימן למצוקה. לפני ששופטים — כדאי לנסות להבין. לפעמים יד מושטת אחת יכולה לחולל פלאים".
