כשעט ודף עדיפים על כתיבת מסרון, יש קסם באוויר: תמי לאונר-אראל, ילידת 1977, מכירה היטב את פעימות הלב המואצות של נערה בשנות השמונים כשמכתב מדנמרק מגיע אל ידיה. חברתה לעט דורותי ג׳ייקובסן (Dorthe Jacobsen) היוותה את ההשראה לדמותה של סופי.

הספר, שמגולל את חייהן של רונה וסופי כנערות וכנשים בוגרות דרך חליפת מכתבים, חושף את חייהן האישיים עד לנקודה שממנה אין חזור. 

חידת הקשר הזוגי שבו נמצאת רונה בשנות העשרים לחייה מטלטל את שלוותה של סופי, ואילו רונה מתוודעת לחייה של סופי שמתמודדת באומץ עם תסמונת מאפוצ׳י (מחלה גנטית נדירה, בה הגוף מייצר גידולים שפירים שעלולים להתפתח לממאירים).

יח"צ. כריכת הספר "תמונה סדוקה"

"הכרתי את דורותי בגיל 16, לצערי מעולם לא נפגשנו. היא הייתה אדם מיוחד מאוד, ולמרות המחלה, שהלכה והחמירה במהלך השנים, תמיד הראתה צד אופטימי והשתדלה לנהל אורח חיים שגרתי. 

שמרנו על קשר דרך המכתבים עד שנות השלושים שלנו, וכשחשבתי על רעיון לספר חדש (אחרי ספרה הראשון `מוטת כנפיים`) עלתה בי מחשבה לבסס את העלילה על חליפת מכתבים עם נושא שקרוב ללבי: האלימות השקופה".

במלאכת מחשבת רקמה לאונר-אראל את דמותה של רונה, גיבורת הספר. 

"בעקבות מקרה (לא אישי) של אלימות שקופה שנחשפתי אליו, למדתי את הנושא לעומק ונדהמתי לגלות מה עוברות נשים שחוות אלימות מילולית וכמה שזה חמקמק. אמנם בספר החלטתי להתמקד במערכת יחסים זוגית, אך המציאות מראה שאלימות מסוג זה יכולה להתבטא בכל מערכת יחסים – בני זוג, בני משפחה ואפילו דרך בוס או חבר לעבודה".

רונה, שמנהלת מערכת יחסים זוגית עם ירון, מגלה סדקים הולכים וגוברים בתמונת הזוגיות המשוכללת, מעוז שאיפתה. ממכתב אחד למשנהו היא משרטטת במילים את מפת הסימנים שכל אישה ששבויה בקשר אלים נתקלת בה. 

יח"צ. תמי לאונר-אראל

לאונר-אראל אף מקדישה דף בסיום הספר להעלאת המודעות: "אני לא באמת גורם מוסמך, ולא חוויתי סיטואציות של אלימות על בשרי, אבל ממה שלמדתי, חשוב לשים לב לסימנים כשהם מתחילים. 

ככל שנשארים בקשר יותר זמן, כך הערך העצמי יורד וקשה יותר ויותר לעזוב. המנטרות שהצד השני דואג להחדיר לראש, ההשפלות וההקטנות גורמים לך להאמין שאת באמת כזו. 

ואם את באמת כזו, למה שמישהו אחר ירצה אותך? זו הסיבה שחשוב היה לי לצרף עמוד שמוקדש לסימנים, שקשה לעיתים להבחין בהם.

 מי שמזהה את עצמה בסיטואציה דומה – אני מפצירה בהן לבקש עזרה. אף אחד לא צריך להישאר בקשר אלים. וגם אם זו אלימות שלא רואים פיזית, היא מכה את הנפש ולעיתים קשה יותר להתאושש ממנה, כי הפציעות האלו משאירות צלקות בלתי נראות לאורך זמן. כמו שאלכס (בן זוגה של סופי) אומר לרונה בספר: `את צריכה מישהו שיעזור לך לצמוח, לא יקצוץ לך את הכנפיים כל הזמן`".

ואכן, המעגל החברתי והמשפחתי חשוב לא פחות. 

"אם אתם מזהים מישהי בסביבתכם שנמצאת בקשר כזה, דברו איתה על זה ותהיו שם בשבילה כשהיא תתפרק. גם אם לא תצליחו לגרום לה לעזוב (כי זה צריך להגיע מבפנים), דאגו להזכיר לה כמה שהיא מדהימה ואת כל הדברים הטובים שיש בה, כדי לנסות לאזן את כל הגזלייטינג (התעללות רגשית) מהצד השני".

במציאות שלא תמיד יש לכל אחת את היכולת לחלץ את עצמה מתוכה, ולא תמיד יש לה חברת עט כמו סופי אולסן, הרנינג, דנמרק, כמצפן אנושי, רונה מודי, פתח תקווה, ישראל, היא מקור השראה למציאת כוחות ושביל מילוט, כאלו שפותחים צוהר בצעדי ריקוד זעירים, אל מרחב חדש של גילוי ותקומה.

*  זוהי קריאה לעצירה לאלימות! קו החירום והתמיכה נועד בשבילך, כדי להאיר את דרכך אל עתיד טוב יותר. כל שיחה נשארת דיסקרטית, נטולת ביקורת ושיפוטיות. אם את זקוקה לאוזן קשבת, מתנדבות הקו הסיוע זמינות עבורך בכל שעה, בכל יום, ובמגוון שפות מוכנות להיות נקודת התחלה שלך למסע חדש.

 אל תחכי למחר, חייגי עכשיו – בלחיצת כפתור אחת – הכל יכול להיראות אחרת: ‏ 6724*