יח"צ. מוז"א – ביאנלה 2026 | צילום: דניאל חנוך 

מאז ה-20 באפריל, מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב הפך לאחד המקומות המדוברים בעיר. הביאנלה השלישית לאומנויות ולעיצוב, תחת הכותרת "מעשים וימים", מציגה למעלה מ-200 עבודות ופרויקטים של יוצרים ישראלים. 

אם עוד לא הגעתם הנה, יש לכם עד ה-30 בנובמבר. אבל קחו בחשבון: ביקור אחד לא יספיק.

הביאנלה, שמוצגת פעם אחת בכמה שנים, הושקה לראשונה ב-2020 ומאז הפכה למסורת של ממש. הגרסה הנוכחית נוצרה בתקופה שאפשר לכנות רק "שנות השבר": קורונה, מחאה ו-7 באוקטובר. כל אלה מורגשים היטב בעבודות המוצגות.

יח"צ. מאי דעאס. תלויות 2023 באדיבות גלריה ברוורמן. צילום: באדיבות האמנית

למה דווקא הסיודוס?

הנושא שנבחר לביאנלה שואב השראתו משיר בן 2,800 שנה: "מעשים וימים" של הסיודוס, משורר יווני מהמאה ה-8 לפנה"ס. השיר, שמונה כ-800 שורות, מטיף לחיי עבודה, לעשייה וליצירה, ומתריע מפני שחיתות וניוון מוסרי של השכבה השלטת.

לא קשה להבין מדוע אם כן הוא רלוונטי לישראל של 2026. "היצירה לעולם איננה ניטרלית", הסבירה אנריאטה אליעזר ברונר, אוצרת התערוכה. "כל מעשה יצירתי משקף את רוח זמנו. מתוך מציאות של שבר ואי ודאות, הביאנלה מציעה קצב אחר, איטי יותר, מוחשי ומתמשך".

יח"צ. מוז"א – ביאנלה 2026 | צילום: דניאל חנוך 

חופש תנועה

הביאנלה אינה בנויה סביב נרטיב אחד ולכן אין לה כיוון מוגדר. אפשר להיכנס מכל נקודה ולנוע בחופשיות. היא נפרסת על פני כל המוזיאון: תערוכה מרכזית במרכז רוטשילד, ביתני הקבע ברחבי האתר, ובנוסף חממות אקדמיות שיתארחו בזו אחר זו, בהובלת שנקר, המכללה למנהל ואוניברסיטת חיפה.

שימו לב גם: ליד רוב העבודות אין כיתובים. זו החלטה מכוונת, שנועדה לאפשר מפגש רגשי ואישי שאינו תלוי בהסבר טקסטואלי כזה או אחר.

עוד לפני שנכנסים לתערוכה המרכזית, שתי עבודות קובעות את הטון. בחלל הכניסה, בין הקופות לחנות המוזיאון, ניצב מונומנט נייד של האמניות נוי ותמיר – "הקרב הבא", הפרק האחרון בטרילוגיה של אנדרטאות ניידות המשלבות קרמיקה, סאונד ופרפורמנס. 

על פניו הוא נראה כמו מקדש ביתי עשוי אריחי קרמיקה. מבפנים הוא חלול לחלוטין. זה בדיוק הרעיון: עבודה אנטי מלחמתית שמדברת על חוסר היכולת להעניק ביטחון, בהשראת תבליטים מהמאה ה-9 לפנה"ס ובהתייחסות ישירה לאירועי 7 באוקטובר.

יח"צ. ורד אהרונוביץ. ילדה עם כנפיים. צילום: מיכאל לירן

על הגג, פסלה של ורד אהרונוביץ, "ילדה עם כנפיים", מביט אל הרקיע. פסל פיברגלס, עץ ונוצות, המציג ילדה עם רגל חבושה וכנפיים חבולות. 

ההשראה: הכנפיים שעיצב לאונרדו דה וינצ׳י וסיפורם של איקרוס ודדלוס. המסר – עמידות ונחישות גם כשהמציאות כואבת – לא יכול היה להיות מדויק יותר.

הגלריה התחתונה היא בבחינת מיקרוקוסמוס של התערוכה כולה. עשרות עבודות גדולות ממדים, מיצגי וידאו ופרויקטים מחקריים העוסקים רובם ככול בשאלות של זהות, זיכרון, בית, הגירה ושייכות. ויש בהם גם משהו מרפא.

יח"צ. לירון גולן וסרמן. מטאטאים. צילום: באדיבות האמנית

חנה רוטשילד מציגה עבודה בשם "למה את יושבת חסרת מעש?" – שם שלקוח ממשפט שאמה נהגה לומר לה כשהייתה ילדה, ומתייחס לחלומות בהקיץ. 

העבודה עצמה בנויה משערותיהן של אמה, בתה ושלה, בגוונים ובאורכים שונים, שנאספו במשך כחמש שנים ועובדו בעבודת יד מרובת שעות. היופי שבה טמון בניגוד: השם נשמע מאשים, אבל העבודה מוכיחה בדיוק את ההפך.

שאול כהן, בעבודתו "החיים קצרים, הסלפי נצחי", לוקח את הפסיפס ההיסטורי ומביא אותו לעידן האינסטגרם: דמות נשית בלבוש קלאסי, עשויה מאבני פסיפס פלסטיות בהדפסת תלת מימד, מצלמת סלפי. שאלה פשוטה על נצחיות וזמניות, ועל מה שאנחנו משאירים אחרינו.

יח"צ. ברק רותם. קוד מוזה. סטילס מתוך עבודת וידאו

רונן ימין מוכיח שאפשר למצוא אמנות גם באבק: בעבודתו "עץ החיים" הוא צילם את האבק שנשר מבגדי העבודה שלו בעת שטיפתם, הדפיס אותו והפך אותו לאריחי קרמיקה. התוצאה – דימוי שמזכיר את ציורי עץ החיים המסורתיים. עמל יומיומי, מסתבר, מותיר עקבות.

תמרה אפרת בחרה בבד: בעבודה "לאסוף ביחד" היא חוקרת את ההיסטוריה של הפליסה, בד שהיה שמור לבני אצולה במצרים העתיקה ושימש לאחר מכן לשמלות וחצאיות. 

בשיתוף עם המפעל האחרון בארץ לייצור בדי פליסה, היא הדפיסה דיגיטלית דוגמאות בהשראת הירוגליפים על בדים טבעיים ותפרה אותם ידנית לקפלים. עתיק ועכשווי, מכונה ויד – הכל באותה יצירה.

מריה מרפלד יצרה את "התעוררות", מרבד ממאות אריזות פולי קפה שנאספו בתקופת הקורונה. פני השטח שלו מרהיבים, אבל העבודה שואלת שאלה פחות נוחה: כשהעולם נעצר, מה בדיוק ממשיך לזרום? התשובה – קפה מכל פינה בעולם – היא תמצית הגלובליזציה, ממש מתחת לאף שלנו.

שולמית עזר. צילום: סוזן לוי

עשר עבודות וידאו, ושתיים שלא תשכחו

מבין עשר עבודות הווידאו המוצגות, שתיים במיוחד נחרטות בזיכרון.

נטע דור אדן, בעבודה "התגלמות", מתעדת את עצמה סורגת גולם סביב גופה עד שהיא נעלמת לתוכו, בלב תל אביב, סמוך למגדלי עזריאלי, כשהולכי הרגל ממשיכים בדרכם ואיש אינו מביט בה. 

פעולה עמלנית ומדיטטיבית, כמחווה של התכנסות והישרדות, בהשראת תהליך המטמורפוזה בטבע. קשה שלא להרגיש את הבדידות שבה.

יח"צ. איתי יעקב. טרנספר. צילום: באדיבות האמן

איתי יעקב יצר את "טרנספר" – סרטון בן ארבע דקות, מלוכד ומדויק, שנוצר בשלמותו בבינה מלאכותית. הסרטון מספר על תימני כנרת שהגיעו ב-1912, ייבשו ביצות, הכשירו קרקע, ואחרי 12 שנה גורשו. 

היוצר מפיח חיים דיגיטליים בדמויות שהושתקו ושואל בפה מלא: מה פירוש "טרנספר"? הסרטון אינו משיב  על השאלה הוא פשוט מציף אותה.

יח"צ. יעל נובק. סימפוסיון בין הזמנים. צילום: אילן עמיחי

הגלריה העליונה: כדים, חורבן וזיכרון

בגלריה העליונה שולט הכד – צורה בסיסית בעולם הקראפט, אך כאן הוא עוסק בחורבן וזיכרון. התערוכה מחולקת לשלושה נושאים: עמל, טבע ובית.

יבגניה קירשטיין יצרה "קולומבריום המקצועות" – כד קרמי בהשראת קולומבריום רומי, אותם קברים תת-קרקעיים שגומחותיהם שימשו לאחסון כדי אפר. בגומחות שלה מוצבים כדים זעירים, כל אחד מוקדש למקצוע שנכחד. ביחד הם הופכים את הכד לאנדרטה למיומנויות שלא קיימות עוד.

דורון נעמה גלפר מציגה עבודת וידאו מטלטלת: 120 כדים – כמניין החטופים בשבי בעת הצילום, קשורים בחוטים צהובים ותלויים על אסל, מוט נשיאה מסורתי שנישא על הכתפיים לנשיאת שני דליים. 

היא נשאה אותו לכל מקום: ברחוב, בסופרמרקט. מסע כבד – כפי שהיה, במידה כזו או אחרת, עבור כולנו.

יח"צ. מוז"א – ביאנלה 2026 | צילום: דניאל חנוך 

בנושא הטבע, "מעץ לעץ" של הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון נוצר לאחר מחקר של כשנתיים. ביצירה מוצגים שני גזעים: אחד אמיתי, ועליו גזע מודפס בתלת מימד מנסורת שלו עצמו. פסולת שהופכת לעצם.

בנושא הבית, עדי ואן ולסן, בעבודה "רצף טריטוריאלי", מציגה גופי פורצלן לבנים ועדינים, התלויים בסיכות דקות ומבוססים על תצלומי אוויר של הבתים ההרוסים בבארי. העבודה בוחנת את הקשר בין טריטוריה, בית וזהות.

ובנושא העמל, יעל אוליאל בעבודה "החיטה צומחת שוב" לקחה שק קמח רגיל, שיבצה בו אבני סברובסקי ורקמה עליו בחוט שסוגרים בו שקים. מעגליות החיים דרך אובייקט שאיש לא מסתכל עליו פעמיים.

יח"צ. רונית ברנגה. קריאה למוזות. צילום: באדיבות האמנית

הפרויקטים בביתנים: כשהמוזיאון הופך לשותף

זהו אולי הדבר המעניין ביותר בביאנלה השנה. לראשונה הוזמנו יוצרים להיכנס לארכיבים ולאוספים של המוזיאון – דברים שאינם מוצגים בדרך כלל – וליצור מהם עבודות חדשות.

בביתן "אדם ועמלו", נעמה שטיינבוך ועידן פרידמן מסטודיו Reddish, יחד עם האוצר ד"ר אלי כהן ששון, חשפו חפצים מאוחסנים שלא ראו אור יום וסידרו אותם כרצף שמספר על אבולוציה של צורה ופונקציה. פשוט וחכם.

בביתן קדמן למטבעות, רמי רישתי ואלון קנצ׳וק מסטודיו RAG ירדו עם האוצר ד"ר יואב פרחי לכספת שמכילה את אוסף המטבעות הנדירים שנוצרו מאז קום המדינה, ויצרו מתוכם שבעה פונטים חדשים. זהות ישראלית דרך אות מודפסת.

יח"צ. תמיר נוי | צילום: דניאל חנוך 

בביתן הקרמיקה בולטות שתי עבודות: שלומית באומן, בעבודתה "בחרס גוף חסר", אספה כלים מ-16 מפעלי קרמיקה שפעלו בארץ ומציגה אותם בשקיעה ובהיעלמות, ושואלת מדוע אין בישראל אוסף קרמיקה ישראלית עכשווית. 

טליה מוקמל, בפרויקט "רשומות ריקות", לקחה פריטים ממאגרי המוזיאון שאין להם תיעוד – מהיכן הגיעו, מי מצא אותם והיכן נחפרו – ויצרה עבורם ארון פלאות. הריק הזה, היא טוענת, הוא לא רק חוסר אלא גם הזדמנות.

"מעשים וימים" היא לא תערוכת אמנות שמנחמת ומרגיעה. היא מציגה מציאות ישראלית, אנושית ומורכבת. אבל יש בה גם משהו שחסר מאוד בחודשים האחרונים: תחושה שמישהו עובד, יוצר, מגיב וממשיך.

הביאנלה פתוחה עד ה־30 בנובמבר. טיפ ממני: תכננו יותר מביקור אחד.

מוזיאון ארץ ישראל (מוז"א), תל אביב | בחסות הפניקס ואמריקה ישראל