יח"צ. לוצ׳נה באר-שבע. צילום: אסף קרלה
מי שאינו מכיר את באר שבע עשוי לחשוב שהקולינריה פסחה עליה. זו טעות גדולה. יש לנו כאן את העיר העתיקה עם "קבב אמונה" הוותיק, בורקס "אומי" שמגיש מאז 1978 את אחד הבורקסים הטובים בארץ, וכמובן "הבגט של אורי" שהפך לאגדה מקומית.
לא רחוק משם השוק העירוני, שהתעורר לחיים בשנים האחרונות והפך למוקד משיכה אמיתי. ויש כמובן גם את רחוב רינגלבלום באזור האוניברסיטה, שהצעירים שמאכלסים אותו ומעניקים לו אופי שמזכיר קצת את פלורנטין – רחוב שיש בו חיים, אנרגיה, ומקומות ששוה לכם להכיר.
אבל מעבר למקומות הספציפיים, יש בבאר שבע משהו אחר. אווירה שכונתית במובן החיובי של המילה. בעלי מסעדות שמכירים את לקוחותיהם בשמם הפרטי, ויודעים מה הם אוהבים. זו עיר שיודעת אוכל, ויודעת להעריך אוכל טוב.
אבל למרות כל העושר הקולינרי הזה, משהו בכל זאת היה חסר. תסתכלו על המפה: יש כאן פלאפל מעולה, בורקס ששווה נסיעה, קבב שעושה לבירת הנגב הרבה כבוד, אבל מסעדה איטלקית עם פסטות בעבודת יד, טאבון אמיתי ורמה שלא מתפשרת – זאת כבר בשורה שהגיעה בול בזמן!
כבר בכניסה הבנתי שזאת לא עוד מסעדה. דיילת אדיבה חיכתה בעמדת הקבלה והובילה אותנו דרך גינת האירוח – פינה ירוקה שמרגישה כמו רחבה קטנה באיזו עיירה איטלקית – עד לשולחן מואר באור רך.
המלצרית הגיעה מיד, לבושה בקפידה, והפגינה מקצועיות ובקיאות במנות ומרכיביהן. תחילה הזמנתי אספרסו וסודה. לא כי אני איטלקי מסור, פשוט כי אני מכור לאספרסו והוא מלווה אותי בכל מקום.
נשענתי לאחור והבטתי סביב. באמצע הלובי ניצבת מזרקה איטלקית קטנה – סימן ההיכר של הרשת – מהסוג שרואים ברומא כמעט בכל פינה. פרט קטן, אבל כזה שמשנה הכל.
המסעדה מלאה, אבל האיזון בין החיים לשקט די מדויק. למעלה, בקומת הגלריה, ניתן היה להבחין שמדובר במתחם אינטימי יותר. האורחים סביב נראו מרוצים – חלקם שוחחו, חלקם שקועים במנות. הכול הרגיש כאן נכון.
ואז נחתה לה המנה הראשונה, והלב שלי כמעט נמס.
יח"צ. ארנצ׳יני פורמאג׳י
ארנצ׳יני (באיטלקית – תפוזים קטנים) פורמאג׳י עם עגבניות שרופות, שום, שמן זית ופרמז`אנו. מדובר בכדורי אורז מטוגנים עם מילוי גבינות – מהסוג שהפך לאוכל רחוב איטלקי אגדי.
המנה הגיעה לשולחן חמה, הקרום החיצוני זהוב ופריך, בפנים גבינה מותכת שנמתחה בחוטים דקים, וטעמים עמוקים של פרמז׳אנו שמרגיש כאילו נולד בסמטאות של סיציליה.
העגבניות השרופות – שחורות בקצוות, מתוקות עמוק עמוק – הוסיפו חומציות עדינה שאיזנה את העושר של הגבינה. השום עדין ולא תוקפני, והשמן זית עוטף את הכול בליטוף שמנמן.
איך מסבירים טעם במילים? כל ביס הוא שילוב של פריכות מבחוץ ורכות גבינתית מבפנים. הארנצ׳יני פורמאג׳י הוא מסוג המנות שגורמות לך לעצור, לנשום, ולהבין שאתה אוכל משהו אמיתי.
יח"צ. ברוסקטה דג ים
אחרי זה הגיעה ברוסקטה דג ים – לאבנה קרמית, קוביות עגבנייה טריות, זיתי קלמטה, עשבים, צ`ילי אדום ושמן ירוק. הדג טרי לחלוטין, הלאבנה רכה, והצ׳ילי העניק בדיוק את הקיק הנכון. מנה שמאזנת בין רעננות לתעוזה.
וזה המשיך. ניוקי כתומים בקרם ירקות, שמנת וגילופי גזר קריספיים (87 ₪) – קלילים למרות העושר. פיצה פסטו עיזים עם מוצרלה, בלסמי מצומצם ואורוגולה טרייה (83 ₪) שיצאה מהטאבון חמה ומבעבעת, עם איזון מושלם בין הגבינה העשירה לעלים הרעננים, וסלט ונציאני המורכב מאנדיב, חסות, סלק, פיצוחים מתקתקים, פטה מטוגנת וויניגרט דבש-לימון (78 ₪).
כל מנה הייתה עולם בפני עצמו. הפסטות הטריות בעבודת יד, הפיצות מהטאבון, הטעמים המדויקים – הכול ביחד יצר תחושה של מקום שמבין ויודע מה הוא עושה. וברקע, המוזיקה, האנשים, האנרגיה – הכול התחבר לחוויה אחת גדולה.
ישבתי שם, בין המנות והשיחות, וכמעט הרגשתי שאני לא בבאר שבע. לא באופן פיזי – אני הרי יודע שאני במתחם סינמה סיטי. אבל המקום הצליח לעשות משהו נדיר: הוא גרם לי להרגיש כאילו אני יושב באיזו סמטה קטנה ברומא, עם קולינריה איטלקית משובחת.
ח"צ. עוגת נמסיס
בסוף טעמנו עוגת נמסיס – שוקולד אפוי במרקם מוס, קרמו קרמל, קרמו שוקולד וקורקנט אגוזי לוז (60 ₪). העוגה הזו חתמה את הארוחה בדיוק כמו שצריך. עשירה, אבל לא כבדה. מתוקה, אבל לא מתקתקת מדי.
יצאתי משם עם טעם בפה והבנה ברורה: לוצ׳נה היא בדיוק מה שבאר שבע הייתה צריכה. לא עוד איטלקיה שמגישה רק פיצה שכונתית, אלא מסעדה איטלקית אמיתית, שמבינה אוכל, מבינה עיצוב, ומבינה אנשים.
לוצ׳נה היא מקום שבו אתה יכול לשבת עם אורחים מתל אביב ולא להרגיש שאתה מתפשר. מקום שבו אתה יכול לשבת לבד ולהרגיש שאתה בדיוק איפה שאתה רוצה להיות. למסעדה כזו? חוזרים.
לוצ׳נה באר שבע – החיטה 1, סינמה סיטי | 053-7188963 | כשר מהדרין
א׳-ה׳ 12:00-23:00 | ו׳ 10:00-14:00 | מוצ״ש שעה מצאת השבת – 00:00
