יח"צ. צילום: משה צ׳יטיאת וחברת רוי אקספורט
רועי אופנהיים (אחד משני המנהלים האמנותיים של תזמורת המהפכה) תוהה בתחילת הערב מדוע אי אפשר "להאזין לקולנוע – להקשיב לסרט ולראות את המוזיקה (או במילה אחת: לחייך)".
ואכן, המפגש בין תזמורת המהפכה לבין סרטו האיקוני של צ׳רלי צ׳פלין, "זמנים מודרניים", מצליח להוכיח עד כמה יצירה גדולה באמת אינה מתיישנת – היא רק מחליפה הקשר.
המוזיקה החיה אינה רק ליווי, אלא פרשנות: היא מדגישה את הקצב המטורף של המכונה, את האבסורד שבשגרה התעשייתית ואת הבדידות האנושית שנשארת בעינה גם בעידן הדיגיטלי.
דווקא היום, כשהאדם שוב נמדד על פי תפוקה, על פי מהירותו ועל פי יעילותו, דמותו של הנווד, "המצאתו" המופלאה של צ׳פלין, אינה שייכת לעבר, אלא מהדהדת את ההווה.
יח"צ. צילום: משה צ׳יטיאת וחברת רוי אקספורט
הסרט, שנוצר ב-1936, בעידן של מפעלים ופסי ייצור, מציג מציאות חדה גם של עולמנו שלנו – עולם של אלגוריתמים, מסכים ולחץ מתמיד להספיק עוד ועוד.
תזמורת המהפכה בחרה, בדיוק 90 שנה לאחר שיצירת המופת של צ׳רלי צ׳פלין – "זמנים מודרניים" – נוצרה, להעצים את המוזיקה שלה.
הסרט מוקרן על מסך ענק בליווי התזמורת, שמבצעת את הפסקול המקורי והסימפוני בנגינה חיה. הקהל אינו רק צופה – הוא שותף.
הצחוק מתפרץ והחיוכים אינם יורדים מהשפתיים – אך הם נושאים איתם גם רגעים של אי-נחת, כי לעיתים ההומור הפיזי מתגלה ככלי ביקורתי חד מתמיד.
בעת יצירת הסרט ביקש צ׳פלין משותפיו לכתיבת הפסקול (אלפרד ניומן, אדוארד פאוול ודייוויד רקסין) להלחין מוטיב אהבה בהשראת המוזיקה של פוצ׳יני.
הנעימה הזו ׳קיבלה מילים׳ רק בשנת 1954 – 18 שנה לאחר צאת הסרט. למרות שהסרט יצא כמעט עשור לאחר כניסת הקולנוע המדבר, צ׳פלין בחר במודע בפסקול סימפוני ובמיעוט דיבור.
יח"צ. צילום: משה צ׳יטיאת וחברת רוי אקספורט
"זמנים מודרניים" היה אחד הסרטים האילמים האחרונים שנוצרו בהוליווד, והסרט האילם האחרון של צ׳רלי צ׳פלין.
הסרט אמנם מלווה במוזיקה ובקטעי דיבור קצרים, אך הנווד עצמו שותק לאורך הסרט, ורק בסופו הוא פוצח בשירה ושר את השיר המוכר לנו כ"טיטינה" -אך בג׳יבריש.
השירה אינה בעלת משמעות מילולית (לאור חששו של צ׳פלין כי דיבור יפגע בקסמה של דמות הנווד ובהזדהות עמה בקרב צופי קולנוע שאינם דוברי אנגלית).
צ׳פלין מציג בסרט קונפליקט בין האנושי לטכנולוגי דרך הפסקול: קולות אנושיים נשמעים בו רק דרך מכשירים (רמקולים, רדיו ומסכים).
הרגש והאנושיות נשמרים במוזיקה ובפנטומימה, ואלה מתרחשים בעיקר בחלקו השני של הסרט, המוקדש ל"סיפור אהבתו" לנערה ש"הציל" מידי השוטרים לאחר שגנבה כיכר לחם – והוא זה שנלקח בעצמו למעצר.
כך, מה שנדמה בהתחלה כמחווה נוסטלגית לקולנוע האילם מתגלה מהר מאוד כחוויה עכשווית להפליא.
מועדי המופעים הבאים:
תל אביב — האופרה הישראלית | 22.2 (20:00)
הרצליה — היכל אמנויות הבמה | 7.3 (18:00), 8.3 (20:30)
חיפה — אודיטוריום חיפה | 18.4 (21:00)
