יח"צ. צילום: יוסי צבקר בעידן שבו בתי אופרה נעים בין ניסיונות חדשניים לפרוץ גבולות לבין מאבק מתמיד על רלוונטיות וקהל, ההפקות הקלאסיות ממשיכות לשמש כעוגנים חיוניים.
"לה בוהם" היא לא רק יצירה אהובה – היא גם שער כניסה מצוין לקהלים חדשים ומנחם עבור קהל ותיק. ביצירה כזו, החיבור הוא מיידי: המלודיות נוגעות, הסיפור אנושי והחוויה האסתטית שלמה.
עבור מוסד כמו האופרה הישראלית, שצעדיו האמנותיים בשנים האחרונות הולכים ומתרחבים אל עבר המודרנה והאוונגרד, יש חשיבות רבה בשמירה על קלאסיקות – לא רק כציון דרך היסטורי, אלא כבסיס שממנו אפשר להמריא.
"לה בוהם", מאת ג׳אקומו פוצ׳יני, היא אחת מהאופרות הנצחיות של הרפרטואר הקלאסי – ולא בכדי. סיפור אהבתם של רודולפו, משורר צעיר, ומימי, תופרת חולת שחפת, נשען על רגש פשוט, כמעט יומיומי. האהבה ביניהם נולדת בעליית גג קפואה, מתרסקת בחום הקיץ הפריזאי, ונגמרת בפרידה אילמת בחדר חשוך. סביבם, קבוצת אמנים צעירים מנסים לשרוד חיים של חוסר ודאות, עוני וחיפוש מתמיד אחר משמעות.
פוצ׳יני בונה את הסיפור הזה כמו ציור – קווים רכים של מלודיה, צבעים משתנים של הרמוניה ותזמור שמנגן את הרגש עצמו. זוהי אופרה שאינה מבקשת להדהים – אלא לרגש. ובזה היא מצליחה בגדול.
יח"צ. צילום: יוסי צבקרשפה חזותית נקייה שמתמקדת במהות
ההפקה שהובאה לאופרה הישראלית בשיתוף עם בית האופרה של קלן מבוימת ביד רגישה, ושומרת על שפה חזותית נקייה, מדויקת ואותנטית. בלי התחכמויות ובלי עודף רעיוני – פשוט תיאטרון שמאפשר למוזיקה לעשות את שלה. וכשהמוזיקה היא של פוצ׳יני – זה לא מעט.
הבימוי המקורי של מיכאל המפה מכבד את הכוונה המקורית של היצירה ומציב אותה בהקשר התקופתי הנכון.
התפאורה מרשימה במיוחד ומעבירה אותנו לפריז של ראשית המאה ה-20, כשהרקעים החזותיים המתחלפים תומכים בעלילה ובהבנת מצבי הרוח המשתנים מבלי להשתלט על הסיפור. במיוחד ראויה לציון המערכה השנייה ברובע הלטיני, שם משתלבות שתי המקהלות בצורה מרשימה ויוצרות תמונה עשירה של חיי העיר הסואנים.
קרלו מונטנארו, מנצח איטלקי שמתמחה ברפרטואר זה, מוביל את התזמורת באופן דינמי ורגיש. הוא מאפשר לרגעים האינטימיים לנשום ולרגעים הדרמטיים להתפוצץ בדיוק מבלי לגלוש לפאתוס מיותר. התזמורת מספקת תמיכה מצוינת לזמרים, מוכיחה שוב את מיומנותה כתזמורת אופרה.
יח"צ. צילום: יוסי צבקרהקאסט כולו מרשים, עם הופעות בולטות של אלה וסיבלביסקי כמימי – קול חם ומעודן שמחזיק רגעים שקטים בכוח פנימי נדיר ומעביר את השבריריות של הדמות לאורך כל הערב. וסילביצקי מגלמת מימי מושלמת, ואריית ההיכרות המפורסמת שלה "שמי הוא מימי" בוצעה ברגישות יוצאת דופן.
לצדה, ולנטין דיטיוק כרודולפו, טנור בעל קול עמוק וחם ששמר על רמה גבוהה לאורך כל הערב. דואט האהבה שלהם בסוף המערכה הראשונה היה מרגש במיוחד.
כמעט וגנבו את ההצגה לאורה אולואה בתפקיד מוזטה ומריו קאסי כמרצ׳לו, המייצגים אהבה יצרית ומודרנית יותר. אולואה מפצה על קולה הקטן יחסית בתצוגת משחק מדויקת שמעבירה את דמותה הרבגונית של מוזטה, הנעה בין מוחצנות לרגישות. הופעתה במערכה השנייה באריה המפורסמת שלה הייתה מלאת כריזמה וכובשת.
מפלט מושלם לכל אוהב מוזיקה
למרות שההפקה אינה שואפת לחדש מבחינה בימתית, היא מצליחה לגעת בקהל דווקא בזכות פשטותה. אולי זו גם הבחירה הנכונה ביצירה כזו – לא להסביר אותה מחדש, אלא פשוט לתת לה לקרות. בימים טעונים כשלנו, יש ערך מיוחד ליצירה שמתמקדת באהבה וחברות באופן ריאליסטי ומציעה מפלט ממציאות סוערת.
באולם מלא, ברגעי השקט של המערכה הרביעית, כשהמוזיקה נעשית כמעט בלתי נשמעת והלב מתכווץ כשמימי הגוססת נזכרת ברגעי הפגישה הראשונים שלה ושל רודולפו – היה ברור שהאופרה הזו לא איבדה דבר מכוחה. המוזיקה בתמונת הסיום לופתת את הצופה ומעלה דמעות בעיניו.
הפקה זו היא גם נקודת התחלה מצוינת למי שמעוניין להיחשף לאופרה לראשונה – יצירה זורמת, ללא רגעים מתים, עם מוזיקה מרתקת לכל אורכה וסיפור שמצליח לגעת בכל צופה.
