"אם לא נעשה כלום – שום דבר לא ישתנה"

 יח"צ, צילום: Prima Vista Films

 

זהו סרט צרפתי העוסק במאבקן של חדרניות – צרפת 2024 – עובדות קבלן במלון פאלס בפריז לשיפור תנאי העבודה והיחס אליהן.

 

עמוד השדרה של הסרט מבוסס על מציאות ומשקף אירועי אמת בצרפת, ובכך כוחו.

 

ההשראה, לדברי הבמאי והתסריטאי נסים שיקאוי, היא מחאת החדרניות במלון איביז בטוניול בפריז, שלאחר שביתה שנמשכה 22 חודשים הצליחו לשכנע את חברת אקור לערוך שינויים רבים בתנאי ההעסקה שלהן. מה שהוביל גם למחאה של עובדי המשק במלון פארק הייט, שלאחר שביתה של 87 ימים הובילה לשינוי בהסכמי העבודה.

 

ראוי לציין שהחדרניות בסרט רובן ככולן מהגרות ממדינות עולם שלישי, בעיקר מאפריקה.

 

אגב הגירה, גם מוצאו של שיקאוי מטוניס וגם אמו עבדה בעבודת דחק, ודודותיו הועסקו כחדרניות, כך שניתן לומר שבסרט מופיעים גם קווים ביוגרפיים של הבמאי, מה שנותן תוקף לסצינות בסרט. "אלה האנשים והנשים שגורמים לי לרצות לעשות סרטים", מסביר שיקאוי, "זה היה מקור ההשראה שלי".

 

 יח"צ, צילום: Prima Vista Films

 

בפתיחה נראית הדמות הראשית אווה (לוסי שרל אלפרד), נערה היוצאת מהמטרו בדרכה ליומה הראשון לעבודה כחדרנית בבית מלון פאלס המפואר, כזה הגובה 9,800 יורו ללילה – סכום שחדרנית יכולה רק לחלום עליו.

 

בכניסה למלון היא נתקלת בהפגנה של חלק מהחדרניות. מהר מאוד היא משתלבת באווירה וברוח המרי של חברותיה המנוסות, וכפי שהגדיר זאת העובד הצעיר שהוביל אותה: "ברוכה הבאה לממלכת החדרניות" – ואכן מתגלה ממלכה של החצר האחורית שיש בה דינמיקה תוססת של נשים שלכאורה מהמדרג החלש בחברה, אך אישיותן חזקה ביותר.

 

הבחירה במלון יוקרה אינה מקרית. "מבחינה חברתית היה לי חשוב לבחור מקום שעלות חדר ליום בו יכולה להגיע לסכום הגבוה פי עשר מן המשכורת החודשית של הנשים הללו", מסביר הבמאי. "ומן הבחינה הקולנועית הניגוד בין החיים של העובדות והזוהר של חדרי מלון פאר יוצרים ניגודיות מזהירה".

 

המקור היחיד שהשפיע על הבמאי הוא "טיטניק" של ג׳יימס קמרון, במיוחד הסצינה שבה לאונרדו די קפריו מוזמן מהמחלקה השלישית לחדר האוכל ונתקל בזוהר של המחלקה הראשונה – "עבורנו הסצינה הזו מייצגת את השוק אותו חווה אווה הגיבורה כשהיא רואה בפעם הראשונה את הסוויטה שעליה לנקות".

 

מאבקן של החדרניות בסרט אינו אלים. הוא משולב בשירה, בריקודים ואף בבישול משותף שאולי שולח רמז, שהרי מי אם לא נפוליאון הצרפתי קבע זה מכבר כי "הצבא על קיבתו צועד"…

 

זהו מאבק צבא החדרניות הנחושות, הדעתניות ובעלות העוצמה הפנימית, כשהוא מלווה בסצינות הומוריסטיות, כולל תצוגת האופנה הססגונית שהחדרניות אירגנו בשבוע האופנה של פריז – ואשר לקוחה מאירוע אמיתי בשביתה במלון הייט.

 

הטון החיובי אינו מקרי. "לא רציתי לפול למלכודת של מסכנות. הסרט לא צריך להיות ולא יהיה מדכא. להפך רציתי שהוא יהיה מלא אור", מגלה שיקאוי. "במהלך התחקיר שעשיתי עם שובתים ושובתות שונות מה שבלט הוא הדברים שנאמרו לי על ידי כולם: ׳מה שהחזיק אותנו בכל תהליך המאבק היה שצחקנו, שרנו ורקדנו׳".

 

הסרט מציף מספר תופעות חברתיות ואנושיות שהן מעל למקום ולזמן, גם בעולמינו המודרני: מהגרים וקשיי הקליטה שלהם, פערים בין פרומיל-האלפיון העליון ועובדי הדחק ה"משרתים" אותו ונחשפים אליהם בעבודתם בבתי מלון, אירועי פאר וסוכנויות המוכרות להם שכיות חמדה, הדרישה ליחס הגון וכבוד אנושי.

 

"כל מה שאנחנו מבקשות שישמעו אותנו ויכבדו אותנו", קשיי קיום ופרנסה תוך גידול ילדים ותחזוקת משק הבית, וכן כוחן של נשים המתאגדות ומחליטות "עד כאן", קמות על המציאות ומשנות אותה.

 

 יח"צ, צילום: Prima Vista Films

 

במקביל נחשפת תופעת הדור הוותיק החושש לקרוא תיגר על המעסיקים, כמו סימון (קורין מסירו) שעובדת כבר ארבעים שנה, משלמת על כך בבעיות פיזיות וכאבי גב עד כדי התמוטטות, אך מסרבת להצטרף למחאה פן תאבד את משרתה. מעניינת ומרתקת מערכת היחסים ההדדית והעדינה שנרקמת בין אווה לסימון חרף פער הגילים.

 

זהו סרט של אנסמבל, כפי שמדגיש הבמאי: "היה לי חשוב לספר את הסיפור הזה דרך אנסמבל של דמויות, כל אחת מהן חשובה לסיפור, חשובה לפאלס המלון בו הן עובדות וחשובה אחת לשנייה".

 

שיקאוי, שהוא תסריטאי שהיה שותף לכתיבת ארבעה מחמישה חלקי הלהיט הצרפתי הענק על משפחת לה-טוש, בחר לשלב בסרט גם חדרניות אמיתיות שהובילו את המאבק, חלקן בתפקידי משנה וחלקן מופיעות בתצוגת האופנה.

 

הסרט מתקדם בקצב משלו תוך שההומור ממתן אותו, מה שעומד בניגוד גמור לנושאי העומק שהוא מעלה, כך שההתעמקות בו מתרחשת לאחר היציאה מהאולם, כשהמחשבות נודדות ומעוררות בנו קונוטציות אישיות שהסרט נוגע בהן.

 

"שילוב סצינות קלילות עם סצינות אחרות שנראה שהן עמוקות הרבה יותר ממה שנראה, בקיצור החיים", כך מגדיר שיקאוי את הטון שלו.

 

 יח"צ, צילום: Prima Vista Films

 

הסרט יצא בצרפת ב-1 במאי, בה עדיין מצוין יום זה כחג הפועלים – תאריך סמלי שמדגיש את המסר החברתי של היצירה. צילומי המלון התקיימו במלון בריסטול, המקום היחיד שהסכים לארח את הצוות, מלון הידוע בכך שאינו מעסיק עובדים חיצוניים.

 

אסיים במוטו החשוב שאווה הדמות הראשית אומרת לסימון: "אם לא נעשה כלום – שום דבר לא ישתנה" – קחו את המוטו הזה למחוזות שבהם הוא נחוץ…