יח"צ. LAKE – יעל שילר. צילום: רונן רוזנבלט
"Lake העונה החמישית" של יעל שילר שייכת לסוג היצירות שלא משאירות לצופה מרחק בטוח. כבר מהרגע הראשון ברור שלא מדובר רק במחול, אלא בחקירה עמוקה של מה שמתרחש מתחת לפני השטח: בגוף, בנפש ובמרחב שביניהם.
שילר מפרקת את האנטומיה האנושית לכוחות של כבידה והישרדות. בין גידים לעצמות נולדת תנועה עיקשת וחשופה, שמבקשת חופש אמיתי כאן בארצנו.
שבעה רקדנים מבצעים בדיוק מושלם את שלל התנועות והקולות, ומחזיקים את הצופה במצב מהופנט לחלוטין. הזיעה ניגרת על גופם ונשימותיהם הכבדות מהדהדות כחלק מן המופע.
זהו מופע שבו הגוף אינו רק כלי, אלא זיכרון. השרירים נושאים סיפור. והתנועה הופכת לשפה.
האגם שבמרכז היצירה אינו רק דימוי, אלא זירה. מקום שבו חוויות חיים מוחשיות פוגשות תהליכים פנימיים, שבו האדם מתערבב בטבע ושבו גבולות מיטשטשים. כמו המים, גם התודעה כאן משתנה, זזה, מתפרקת ונבנית מחדש, מושפעת מהמתרחש סביב האנושות כולה.
אבל אם נדמה שארבע עונות השנה מספיקות כדי לתאר את מחזור החיים, שילר מציעה מציאות אחרת.
לארבע העונות מתווספת עונה חמישית: עונה של קיצון, של שינוי, של חוסר יציבות. עונה שמבקשת לא רק התבוננות, אלא התמודדות.
ובתוך המציאות הרגישה שבה אנחנו חיים, המשמעות של אותה עונה מקבלת עומק נוסף. לא בצורה ישירה או מתריסה, אלא כרובד תת-קרקעי, כזה שמחלחל דרך התנועה, דרך המוזיקה, דרך הנשימה של הרקדנים על הבמה.
ב-"Lake העונה החמישית", יעל שילר הופכת את האגם לזירת אמת, בין גוף לנפש, בין אדם לטבע, שבה ארבע עונות כבר אינן מספיקות ונולדת עונה חמישית של קיצון. וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם, ומתוך הסערה נרקמת האפשרות היחידה: טרנספורמציה.
כמו פני אגם בשעת בין ערביים, גם הבמה הופכת למשטח של השתקפות, לא רק של גוף נע אלא של מה שמתחולל מתחתיו.
המים אינם שקטים באמת; הם נושמים, זוכרים, מגיבים. כל תנועה נוגעת בהם ומשנה אותם, וכל גל חוזר פנימה אל הנפש. ובתוך המרחב הזה הגוף מתפרק ונבנה מחדש, בין צל לאור, בין עומק לפני השטח, עד שהגבול ביניהם מיטשטש ונשאר רק הדהוד אחד: של חיים בתנועה מתמדת.
וזה אולי הרגע שבו היצירה מתבהרת באמת, לא כהצהרה אלא כחוויה.
העבודה עצמה היא מסע וירטואוזי: תנועה פיזית חזקה, כמעט גולמית, פוגשת מוזיקה מרגשת ושפה ויזואלית עוצמתית.
הכוריאוגרפיה של שילר לא מבקשת לייפות, אלא לחשוף. היא נעה בין שליטה לאובדן, בין כוח לשבריריות, ומצליחה לייצר מתח שמחזיק את הצופה דרוך, מעורב ובעיקר נוכח.
יח"צ. LAKE – יעל שילר. צילום: רונן רוזנבלט
שילר, מהיוצרות הבולטות במחול הישראלי העכשווי, ממשיכה כאן קו אמנותי ברור שהחלה ביצירותיה הקודמות Lily, Gloria ו-SOFI, חקירה מתמשכת של גוף, נפש, זמן ואפשרות לשינוי.
כל אחת מהיצירות קשורה כחוט השני לתקופה בחייה ולמי שהיא. כל תנועה נראית כמו תהליך, כל מעבר כמו רגע של בחירה.
הרקע הכפול שלה, מחול ופסיכולוגיה עם התמחות בפסיכולוגיית ספורט ואתגרי ביצוע, נוכח בכל רגע על הבמה: התנועה אינה רק אסתטית, אלא תהליך רגשי עמוק. אבל מאחורי הקורות הכפולים עומדת גם ביוגרפיה אישית עמוסת כאב ועוצמה.
שילר לא הגיעה למחול בנתיב ישיר: שכול משפחתי מוקדם, שנים של ויתור ומסע ארוך ומפרך של גוף ונפש קדמו לרגע שבו העזה להפוך את חלומה למקצוע.
את כל אלה, האובדן, ההחמצה, התקווה, היא מעבדת דרך הגוף, דרך התנועה, דרך היצירה. כפי שאמרה בעצמה, היצירה מרפאת אותה בכל פעם מחדש ומאפשרת לה להתמודד עם מה שאפילו מילים אינן מסוגלות לתאר. במקביל ליצירתה, שילר פועלת כפסיכולוגית, עובדה שמעניקה לעבודותיה עומק נדיר וחיבור ישיר למצבי קצה אנושיים.
ואולי המשפט שמזקק את כל זה מגיע דווקא ממנה: "אני מעזה לקוות לטרנספורמציה חיובית, שעוד אוכל להיות אדם חופשי ועם חופשי בארצי, בביתי, בתוך נפשי". זו לא אמירה נאיבית, זו עמדה, ובתוך המופע היא מקבלת גוף.
״Lake העונה החמישית״- הוא לא מופע שמסתיים בירידת המסך. הוא ממשיך להדהד בגוף, במחשבה, ואולי גם במקום העמוק יותר שבו שינוי מתחיל. מתוך תקווה ושקיפות מלאה, בתוך מציאות מורכבת ורבת שכבות, המופע מבקש להקשיב: לתנועה הפיזית, למוזיקה שחודרת ולשפה ויזואלית עוצמתית שמחברת אדם, טבע וחיים.
זהו מסע עדין ואמיץ גם יחד, שמכיר בכאב אך בוחר בתקווה, ומתוכו נולדת כמיהה שקטה, עיקשת, לחופש ולשלום.
כוריאוגרפיה וניהול אמנותי: יעל שילר | טקסט: יעל שילר; ומשירי נתן יונתן | מיקס ועריכה מוזיקלית: סטפן לוין, שבדיה | ייעוץ והכוונה אמנותית: ארתור אסטמן | רקדנים יוצרים: יעל שילר, נאור וולקר, חביבייה הרקולס, איריס פלג, עירד אבני, ג`וזף קודרה, אנטולי שיינפלד
