יח"צ. שולמית עזר (מתוך התערוכה. עבודתה של אלה דוידוביץ)
 
המכללה האקדמית ספיר סמוכה לגבול רצועת עזה. מיקומה בלב הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית של ישראל, מהווה לא פחות מעוגן תרבותי וכלכלי של האזור כולו, ובכך היא תורמת לפיתוחה של העיר ומקדמת מוביליות חברתית וקיומית.

הפעם הדרמתי כל הדרך מתל אביבה כדי לבחון את תערוכת הבוגרים אותה אצרה לאה אביר, המנהלת האמנותית של המרכז לאמנות עכשווית בערד.

אביר היא אותה אוצרת שאצרה גם את תערוכת "עדות מקומית" במוז"א, מוזיאון ארץ ישראל בה ביקרתי בתחילת השנה.
 
 
את הסיור בתערוכה ליוותה מיכל שמיר, ראש ביה"ס לאמנות, תרבות וחברה שהסבירה ש"למרות התנאים הלא פשוטים המקשים על האמנים לשגשג ולפרוח באזור, עולה תערוכת בוגרות שהתעקשו ללמוד במקום, על כל חסרונותיו והקשיים המתלווים אליו, להתפתח, ליצור ולהפוך את המכללה לבית. ואת המרחב והקהילה מסביב לה לשדה הפעולה שלהן".

ואכן, ניתן לראות דרך הפריטים את הבית שהן יצרו לעצמן. האמניות מעניינות ומקוריות ומציגות אמנות עכשווית וחברתית, כשהתערוכה חושפת את הביטויים המגוונים והייחודיים, שעברו האמניות במהלך לימודיהן.

הבוגרות הנרגשות שקיבלו את פניי היו צעירות באופן שהפליא אותי, בשנות העשרים לחייהן תושבות קיבוצי הסביבה, אך מרגישות חלק מהסצנה הפריפראלית, למעט פאטמה אבו פריח בת ה-41 מרהט, אם לארבעה.
 
יח"צ. פאטמה אבו פריח

פאטמה נשרה מביה"ס בגיל 16, אבל לרגע לא חשבה לוותר על החלום שלה ללמוד. היא חידשה את לימודיה במסלול 30+ בהיותה אם לשני ילדים ולאחר מכן פנתה ללימודי אמנות, חברה ותרבות.

במרכז התערוכה מוצב וילון שלדי מחוטי צמר שעליו קוצים מעץ השיטה הגדל בנגב,זהו מיצב שעיצבה כתזכורת ועדות ליופי ולמורכבות של חיי הנשים בחברה הבדואית. בנוסף, על הקירות תלויים תצלומים על רקע שחור, בהם מופיעות ידיה של פאטמה כשעליהן מודבקים הקוצים הארוכים והחדים. בקצה החדר תוכלו לצפות בקטע וידיאו בו היא טווה את חוטי הצמר מהם עשוי הווילון.

פאטמה: "יצירות האמנות שלי משמשות תזכורת רבת עוצמה למאבקים ולקשיים איתם מתמודדות נשים, כמו גם תזכורת לכוח ולחוסן הנדרשים כדי להתגבר עליהם. העבודות בעיניי הן עדות ליופי ולמורכבות של חייהן של הנשים בחברה הבדואית, ולצורך בהכרה ובתמיכה בנשים בכל היבטי החברה".

לצידה מציגה עומר תמיר את תערוכת "הבזק" בה היא מציגה, באמצעות חלונות ודלתות שאספה ממקומות שונים, ושאינם עומדים בכוחות עצמם ותומכים זה בזה, איך ההרכבה מחדש של החלקים המפורקים יוצרת בית שאינו מתפקד.

התערוכה מוצגת לאורן המרצד של מנורות מהבהבות בחלל בקצב אקראי, כאשר מאחורי כל חלון ודלת מוקרן סרט וידיאו, כשההבזקים מחד והדימויים מאידך מייצרים תחושת אי נוחות וחוסר ודאות בקרב הצופים.
 
יח"צ. לי נגאוקר

עבודה נוספת בחלל היא של לי נגאוקר שמכנה את עבודתה "מהבטן" מלווה בצילומים גדולים ועבודות וידיאו שצולמו בארץ ובחו"ל המוקרנים על מסך, כולם צולמו בספונטניות כשהיא משוטטת להנאתה ברחובות עם מצלמה שמוקמה במרכז גופה. מדובר בתצלומים בשחור לבן המלווים במעט צבע.

הצילומים "לכדו" זוגות, גברים בעבודה ואנשים ברחוב. הרעיון: התבוננות עצמית. "העבודות מביאות אותי להתבוננות עצמית ולתהליך אנליזה אישי דרך האחרים" היא משתפת.
 
יח"צ. ניראל זכות

במעבר לא חד תוכלו לראות את תערוכתה של ניראל זכות "כבר עברתי את פחי האשפה".

זכות ילידת אופקים מציגה תערוכה העשויה רדי מייד – אמנות הנוצרת תוך שימוש באובייקטים או בחפצים יומיומיים. המנותקים מן הקונטקסט המקורי שלהם (ש.ע.) ובכלל זה קליפות ביצים, אקריליק וסאונד שלצידו טקסטים.

התערוכה לשיטתה מציגה מבט של בת פריפרייה על מושג הפריפריה. כך לדוגמה קליפות הביצים הטפיליות שלה הופכות משאריות פסולת שוליות לאלמנט פיסולי מרכזי והן מייצגות מבחינתה את יחסיה המורכבים של תושבת הפריפריה עם המקום שבו היא חיה ותפישותיה לגביו.
 
יח"צ. אלה דוידוביץ

בהמשך ביקרתי בתערוכתה של אלה דוידוביץ "יש קול עמום". תערוכה שהיא למעשה מרחב בתוך מרחב המדמה רחם המזמין לשבת, לשהות בו ולהתנתק.

המיצב הסרוג בצבעי אדמה וטבע נראה כמעין קיני ציפורים תלויים, איים, מנדלות או שד מרוקן, ואלה משדרים חיות ונוכחות ומצד שני מלנכוליה ואובדן.
 
יח"צ. שולמית עזר ופז פינקלשטיין

בסמוך מתייחסת פז פינקלשטיין בתערוכתה "הרי נפתלי" העשויה מפיסול, מציור ומצילום, להרים שסבבו אותה בילדותה בקיבוץ נאות מרדכי. פז מפסלת את ההר המסמל עבורה עוצמה וחוזק ומפרקת אותו בסוגי מדיה שונים כציורים על מפל וקולאז` למשהו שקוף וגלוי.

במקביל לעבודתן על תערוכות הגמר האישיות עבדו הבוגרות במשך שנה שלמה עם קהילת האמנים בשדרות והפכו מרחב מוזנח לגן צבעוני ופורח.

התערוכה תוצג עד ה-4 באוגוסט בגלריה לאמנות (בניין הספריה האקדמית) וביה"ס לאמנות (בניין 17)