צילום: אתר תיאטרון הקאמרי בחדר החזרות המדוד והאינטימי שנפתח להצצה לכותבי תרבות, צפינו בפרזנטציה, או ליתר דיוק בשתי סצנות נבחרות מהמחזה טרטיף למולייר, תוך הצגת התהליכים שנסובו סביבו, כמו אופי וסגנון התרגום, התפאורה וכן התפיסה המוזיקלית הנכונה לו.
רוני ברודצקי שעל הבימוי, המתורגמן אלי ביז`אווי , מיכאל מושונוב ועומר ג`ו נווה שעל המוזיקה סיפקו את המחשבות, הגישה, ההתלבטויות וההתאמות השונות והעדכניות למחזה.
בקליפת אגוז – כיאה למולייר, מדובר בקומדיה משובחת שהוצגה לראשונה ב-1664 בצרפת. טרטיף הוא איש דת הפורץ כרוח סערה לחייו של אורגון בעל הבית העשיר ואל אורחות החיים של בני ביתו.
אורוגון מנהל את ביתו ביד רמה ומקבל את ההחלטות עבור כולם, כולל ההחלטה להשיא את בתו מריאן (חן גרטי) לטרטיף. לאורגון יש הכל אך – ואולי דווקא בשל כך – הוא זקוק למשמעות וחיזוק רוחני, אותם הוא מוצא אצל טרטיף איש הדת, ועל כן הופך אותו לבן חסותו.
הוא משכן אותו בביתו ומאפשר לו מרחב חופשי, תוך הערצה וסגידה עיוורת לרוחניותו, נשמתו הנעלה וערכיו המדומים.
צילום: אור גפןבני המשפחה עדים לנוכלותו של טרטיף ולרוחניותו המזוייפת המבקשת להשתלט ולגזול את ביתו והונו של אורגון, ומנסים לשקף זאת לאורגון – אך לשווא.
הערצתו העיוורת מסמא את עיניו, עד כדי מוכנותו להאשים את בני ביתו בעלילות שווא ולטעון כנגדם, עד כי הוא סותר לדמיס בנו (גלעד שמואלי) המספר על מעלליו של טרטיף בהעדרו של אביו.
המתח במחזה נסוב סביב המפגש בין טרטיף (נדב נייטס) הנוכל הנערץ, אורגון (דרור קרן) המעריץ העיוור למתרחש, והמשפחה הרואה את המציאות כמות שהיא אך לא מצליחה להעיר את עיניו.
התרגום הנפלא והעדכני של אלי ביז`אווי מעצים את המחזה, התפאורה (שני טור) עתירת האריחים השחורים יוצרת את האווירה הנוקשה של צייתנות לבעל המאה והדיעה, והמשחק המשובח של דרור קרן (שחגג בדיוק 60, מזל טוב) ונדב נייטס מצליחים לשקף את הסיטואציה של הנפילה ברשת הנוכלות גם של אנשים בוגרים ומנוסים.
המחזה נמצא בתנועה ריקודית יפיפיה (תות מולאור) מה שמעניק למחזה רעננות וקלילות כמתבקש מקומדיה בהיפוך למסרים שנוגעים בטרגדיה.
צילום: אור גפןאז מה יש בקומדיה הזו ? או ליתר דיוק מה אין…
ראשית, אקטואליה שלא תיאמן! היא מציגה את הצורך של האדם במשמעות, במזון רוחני אותו הוא מוצא לעיתים באוהלה של הדת ומי שמתיימר לתווך אותה, ואז הוא מתמכר ומפסיק לשאול שאלות או להפעיל ביקורת.
שנית, הוא מציג את אותם הנוכלים ספקי הרוחניות הדתית, המזהים ומנצלים את הכח הדתי-רוחני הפועל על אלה שבתום לב זקוקים למשמעות ולתמיכה רוחנית, ומנצלים זאת עד תום לתועלת אישית, כאשר הם עצמם אינם מחוייבים לסטנדרטים שהם מציגים ל"חוזר בתשובה" אם תרצו.
כל אלה מוגשים באריזה של קומדיה איכותית, הומור מחודד וביקורת סמויה לכאורה אך מושחזת. ולמה אנו זקוקים היום אם לא להזדמנויות לברוח ממציאות ימינו – שכנראה היא גם מציאות ימיו של מולייר ושל כל סוחרי הדת בכל הזמנים – לצחוק ולצחוק ולצחוק על מה שגורם לנו בעצם לבכות…
מולייר לא מפספס, בדומה ל"קמצן" ו"לחולה המדומה" ועוד ועוד כך גם בטרטיף – הקומדיה המולריינית מצחיקה ברמות, ובמקביל חדה כתער ועמוקה במסרים שלה, ומעל לכל רלוונטית ועומדת מעל לזמן. אין סיבה שתחמיצו שעה וארבעים דקות של אסקפיזם קורע מצחוק, בהפלגה למציאות של אחרים, אבל מסתבר שאחרי כמה מאות שנים טרטיף הוא גם הסיפור שלנו…
