יח"צההצגה "נשמות" בתיאטרון גשר היא יצירה במאית שאפתנית, אינטלקטואלית ומרגשת, פרי עטו של רועי חן ובבימויו של איתי טיראן, הפורשת בפני הקהל מעין מסע רוחני בין עולמות: זה של החיים, זה של המוות, ובעיקר – מה שנמצא ביניהם.
ההצגה היא חוויה תיאטרלית רב-חושית: מסע בין גלגולים, שפות, תקופות ורגשות שמתחיל ביפו, אבל לא מסתיים רק שם.
ההצגה בוחנת שאלות של זהות, חרטה, תיקון וייעוד דרך פריזמה על-זמנית, ובאמצעות שילוב של דרמה, הומור ורגעים פואטיים מצליחה להישאר אנושית, נגישה וחיה.
במרכז ההצגה עומד גרישה – בחור שחי עם אמו, מרינה, בדירת שיכון ביפו, אך נשמתו נושאת עמה מסע של מאות שנים, של גלגולים וגעגועים. לאורך כל הגלגולים גרישה מממשיך לחפש את הנפש התאומה שלו – אחותו, גיטל ולפענח את סוד חייו החוזרים.
אמו, מרינה, היא דמות מעוגנת בקרקע: אישה פרגמטית, ספקנית, שמאמינה ש"חיים יש רק אחד" ומסרבת להכיר בזיכרונות מהעבר.
המתח שבין עולמו הפנימי של גרישה לעולמה הארצי של אמו יוצר שילוב של כאב, אהבה והומור, ומציף את השאלה הגדולה: האם הנשמה באמת נולדת מחדש, או שכולנו נאחזים בסיפורים כדי לא ללכת לאיבוד?
רעיון גלגול הנשמות תפס מקום חשוב בקבלה ובמיסטיקה היהודית. לפי תפיסה זו, הנשמה אינה חד-פעמית, אלא חלק ממחזור חיים רוחני מתמשך, אשר דרכו האדם מתקן פגמים, משלים משימות קיומיות ומטפס במדרגות הרוחניות. הגישה הזו מוסיפה עומק נוסף לחוויית הצפייה, שכן היא מאירה את הדמויות לא רק כישויות תיאטרליות, אלא כחלק מתהליך קוסמי רחב יותר.
יח"צתיאטרון חזותי רב-עוצמה
אחד המאפיינים הבולטים ביותר בהצגה הוא השימוש החזותי הנועז והמרהיב.
תיאטרון גשר ידוע בגישה האסתטית הגבוהה שלו, אך "נשמות" מרחיבה את הגבולות הללו יותר. הבמה נעה באופן מתמיד ועוברת בחללים דומים לא דומים – למעשה תמיד מדובר באותה הדירה ובאותו חדר אמבטיה, אבל בניואנסים קטנים אנחנו עוברים בין השנים והמדינות, בין פולין ליפו, בין ונציה למרוקו – יש תחושה כללית שהזמן והמרחב נזילים.
התאורה והווידאו-ארט משמשים לא רק לתמיכה בתוכן, אלא ככלי דרמטי בפני עצמם. רגעים רבים מלווים באפקטים של אור וצל שיוצרים תחושת בין-שמשות – מצב תודעתי גבולי בין ערות לחלום, בין חיים למוות.
השימוש בהקרנות וידאו של התיעוד של גרישה מייצר שכבות עומק במאיות, כמעט קולנועיות, שמרחיבות את תחושת המציאות המדומיינת של עולמו של גרישה.
לפני שההצגה עצמה מתחילה, כשהאולם כבר שקט והקהל דרוך, מוקרן על גבי המסך המרכזי המשפט: "עוד מעט יתחיל השידור החי". מדובר בבחירה במאית חכמה, שמעוררת מיד שאלה – שידור של מה? ממי? למי?
המושג "שידור חי" מעלה אסוציאציות של תקשורת, תיעוד בזמן אמת, ואולי אף חדירה לפרטיות – אך בתוך ההקשר של ההצגה הוא מקבל משמעות נוספת: כאילו מה שעומד להתרחש אינו הצגה, אלא התבוננות חיה, ישירה ובלתי מתווכת בנשמות עצמן. הפתיחה הזו מערערת מראש את הגבולות בין מציאות לבין דמיון, ומכניסה את הצופה למצב של מודעות כפולה – הוא לא רק עד להצגה, אלא גם שותף לאירוע תודעתי.
"אם תרצו, אני יכול למות עכשיו. פה. מולכם. למות זה כלום, המוות הוא תמיד אותו מוות. החיים – הם אלה שמשתנים…". ההצגה מתחילה בווידאו של גרישה שעולה בלייב מביתו, ואומר שבסוף השידור הוא עומד לסיים את חייו. המוות הוא האפשרות של גרישה לעבור לגלגול הבא בתקווה למצוא את הנפש התאומה שלו.
"נשמות" אינה מציגה את גלגול הנשמות כתיאוריה מופשטת, אלא כמציאות פנימית של הדמויות – רגשית, מוסרית ולעיתים טראגית. ההצגה שואבת השראה מהעולם היהודי, אך היא מציעה פרשנות פתוחה, פיוטית ואישית לרעיון שמדבר לכולנו: האם אנחנו באמת חיים את חיינו עד הסוף? מה אנו משאירים אחרינו? והאם תינתן לנו ההזדמנות לתקן?
יח"צהבימוי של איתי טיראן ב"נשמות" מעיד על יוצר שנמצא בשיא בשלותו האמנותי: מדויק, רב-שכבתי ואמיץ. טיראן בוחר לספר סיפור שנע בין עולמות לא רק מבחינת העלילה, אלא גם בשפה התיאטרלית עצמה: שילוב של ריאליזם רגשי עם אלמנטים סוריאליסטיים, תנועה פואטית ותזמור חזותי מדויק של אור, קול ותפאורה.
הבמה אינה רק מקום להתרחשות, אלא גוף חי ומשתנה תמידית, שדרכו הנשמות נחשפות, נאספות ונבחנות.
הבחירה לפתוח את ההצגה באווירה של "שידור חי", להשתמש במסך ככלי תודעתי ולשלב רגעים של שתיקה לצד רגעים של עומס חושי – כל אלו מצביעים על במאי שמכיר היטב את כוחה של הבמה, ויודע למתוח את גבולותיה מבלי לאבד את הקשר האנושי. הבימוי של טיראן אינו מתאמץ להרשים – הוא חודר לאט, עמוק, ומשאיר הד עמוק הרבה אחרי שההצגה מסתיימת.
אם תרצו, אפשר להגדיר את הסגנון של ההצגה כמקבילה לסרט הקאלט "שמש נצחית בראש צלול", של מישל גונדרי וצ`רלי קאופמן.
בשתי היצירות ישנה התבוננות עמוקה על הזיכרון האנושי, על האהבה ועל האפשרות להתחיל מחדש: לא מבחוץ, אלא מבפנים, מתוך הנפש או הנשמה.
כמו הדמויות בסרט שמנסות למחוק זיכרונות של אהבה כואבת אך מגלות שהיא מוטמעת בזהותן, גם ב"נשמות" הגיבורים נושאים איתם את צלקות חייהם הקודמים, גם כשהם כבר לא מודעים להן. שני הסיפורים מתרחשים במרחבים תודעתיים – חצי מציאותיים, חצי נפשיים, ומובילים את הצופה לתוך תהליך רגשי שמתרחש "מאחורי הקלעים" של ההכרה.
צוות השחקנים המרהיב, כהרגלו בתיאטרון גשר, מביא לבמה שילוב נדיר של כישרון, נוכחות ורגש שמותיר חותם בלב הצופים.
אריאל ברונז, בתור גרישה, אותנטי ומרגש. ברונז מפליא לגלם דמות שמובילה את הקהל במסע של גלגולים וזיכרונות, תוך שליטה מרשימה בגוף, בשפה ובמעברים דרמטיים. נטע רוט מצליחה להאיר כל דמות שהיא מגלמת באנרגיה מדויקת ובלתי מתאמצת, ומוסיפה רובד של קלילות וחוכמה גם לרגעים הכואבים ביותר.
יבגניה דודינה, באצילות השקטה והעוצמתית שלה, מעניקה להצגה עוגן רגשי עמוק. כל מילה שהיא אומרת נושאת משקל, וכל מבט שלה מהדהד זמן רב אחרי שנגמרת הסצנה.
"נשמות" היא הצגה תובענית אך מתגמלת. היא דורשת קשב, פתיחות מחשבתית ונכונות להתמודד עם שאלות קיומיות כבדות. בתמורה היא מעניקה חוויה תיאטרלית עשירה, חזותית ונפשית. תיאטרון גשר מוכיח פעם נוספת שהוא אינו רק בית ליצירה איכותית, אלא מרחב שבו התיאטרון נושם וחי.
ההצגה היא דוגמה מרהיבה לתיאטרון ישראלי שמסוגל לפרוץ גבולות תרבותיים ולהציג בגאווה בפסטיבלים בינלאומיים. בזכות הגישה הבמאית החדשנית שלה ועיבוד חזותי מרהיב לטקסטים, מצליחה ההפקה ליצור שפה תיאטרונית אוניברסלית, שחוצה מחסומי שפה ומדברת לרגש ולדמיון של כל צופה באשר הוא.
