יח"צ: "שותפים לנצח". צילום: יוסי צבקר
בין גיטרות מתנפצות לקטעי ראפ – "שותפים לנצח" מצליחה לגעת במהות החברות בין גברים, אך לפני שאצלול לביקורת עצמה, ניסיתי לתרגם את האנרגיה שעל הבמה לכמה שורות ראפ (תדמיינו אותי עם כובע מצחייה הפוך ומכנסיים אוברסייז).
על הבמה בצוותא הסיפור מתפוצץ, חבר מהעבר פתאום קופץ, עסקה של מיליונים, כולם רוצים נתח, אבל האמת חותכת כמו סכין במתח.
יובל רוצה עתיד, דור תקוע בעבר, ושניהם על במה בקרב שלא נגמר.
ראפ באוויר, צחוקים בקהל, "שותפים לנצח" – עכשיו מתחיל הבלגן. ויש בהצגה הזאת בלגן. מהסוג הטוב.
משהו חדש, רענן, צעיר וחצוף עולה בימים אלה בצוותא. "שותפים לנצח" היא קומדיה חדה, אנרגטית ומפתיעה, שמצליחה לקחת סיפור קטן על שני חברים ולהפוך אותו למשהו שכל אחד יכול למצוא בו את עצמו.
ההצגה מצליחה להיות בו זמנית מצחיקה, מהירה, חכמה ומרגשת, ובעיקר כזו שמרגישה כאילו נכתבה מתוך השפה והקצב של הדור הנוכחי.
כבר מהרגעים הראשונים מורגש שמדובר במשהו קצת אחר בנוף התיאטרון המקומי. יש בה אנרגיה צעירה, קצב מהיר, הומור חצוף והרבה ביטחון עצמי.
יח"צ: "שותפים לנצח". צילום: יוסי צבקר
ההצגה, שהגלגול הראשון שלה היה כהצגה קצרה בשם "המצב" במסגרת "פסטיבל קצר", כתובה מתוך העולם שהיא מתארת, מתוך השפה, הקצב והדינמיקה של הדמויות שלה, ולכן הכול מרגיש טבעי, משוחרר ואותנטי.
היא לא מבקשת את תשומת הלב של הקהל בעדינות, אלא תופסת אותה מיד ומסרבת לשחרר. ובכל זאת, מאחורי כל הרעש, הצחוק והכאוס המבוקר, מסתתרת יצירה שעוסקת באחד הנושאים האנושיים והמוכרים ביותר: חברות ישראלית.
בלב ההצגה עומדים יובל גרוסברג ודור שמעוני. שני חברי ילדות שפעם היו בלתי נפרדים והיום נדמה שהם חיים בעולמות שונים לחלוטין.
יובל גרוסברג, יזם מצליח ובעליה של חברת "נעלי בלוטות' בע"מ", נמצא רגע לפני עסקת חייו: החתמת הראפר הגדול במדינה כפרזנטור של החברה שלו. מבחינתו, הכול כבר מסודר.
הקריירה נוסקת, העתיד נראה מבטיח, וכל החלקים בפאזל מתחילים להתחבר בדיוק כפי שתכנן. אלא שאז, ברגע הכי פחות מתאים, נכנס לחייו דור שמעוני, חבר ילדות שלו. והוא לא בא לברך. הוא בא לשבש, לפרק, ולהחזיר משהו מהעבר שאף אחד מהם לא באמת סגר.
מכאן מתחילה התנגשות שמזיזה את ההצגה קדימה ואחורה במהירות מסחררת. מה שנראה בהתחלה כמו קומדיית חברים פרועה הופך בהדרגה למשהו עמוק יותר.
המחזה, שכתבו ומבצעים בכישרון רב אורי פרלמן וגל ברק, מצליח לעשות דבר לא פשוט בכלל: לקחת נושא מוכר מאוד ולהרגיש חדש. אחת הסיבות לכך היא השפה והקצב: הדמויות מדברות כמוני וכמוך.
לפעמים מהר מדי. לפעמים בלי לחשוב. לפעמים הן פולטות משפטים מצחיקים בלי להתכוון, ולפעמים הן משתמשות בהומור כדי להתחמק ממה שהן באמת מרגישות.
הטקסט חד, קצבי ומלא חיים. אחד האלמנטים הבולטים בהצגה הוא השימוש בראפ.
היוצרים שוברים את המבנה הקלאסי של קומדיה תיאטרונית ומכניסים אליה משהו הרבה יותר חופשי, פרוע ואינסטינקטיבי, ואפשר להרגיש את הקהל נסחף יחד עם הקצב, ומזמזם את "גם שרת זוטר יכול לתת במנהלת"…
יח"צ: "שותפים לנצח". צילום: יוסי צבקר
העלילה נעה בין ההווה לבין זיכרונות מהעבר. באמצעות פלאשבקים אנחנו נעים בין הזמנים במנהרת הזמן – רגע אחד אנחנו נמצאים במשרד של יובל, רגע אחר אנחנו בתקופת הילדות, ואז חוזרים להווה, ואז שוב לעבר.
המעברים האלה יוצרים תחושה שהעבר אינו משהו שחלף, אלא משהו שממשיך להתקיים לצד ההווה. וזהו אחד הרעיונות החזקים ביותר בהצגה. העבר לא נעלם. הוא פשוט מחכה להזדמנות לחזור.
גם ההומור של ההצגה עובד באותה צורה. הוא לא בנוי על בדיחות שמחכות למחיאות כפיים. הוא אינטואיטיבי ונובע מתוך מערכות היחסים, מתוך ההיכרות ומהעובדה ששני האנשים האלה יודעים בדיוק איפה ללחוץ כדי לעצבן, להצחיק או לפגוע זה בזה.
האיזון בין ההומור לרגש הוא אחד ההישגים הגדולים של ההפקה: הצחוק באולם מגיע לעיתים קרובות מתוך הזדהות, כי כולנו מכירים את הרגעים האלה: את החבר הוותיק שיודע יותר מדי, את הוויכוחים שחוזרים על עצמם, את החשבונות הקטנים שנשמרים שנים, ואת העובדה שלפעמים דווקא האנשים שאנחנו הכי אוהבים הם גם אלה שיודעים להוציא אותנו מדעתנו.
מאחורי הקצב המשוחרר הזה עומדת עבודת בימוי מדויקת של מיכל טופורק. זוהי הצגה שנראית קלילה, אבל ברור לחלוטין שהקלילות הזאת נבנתה בקפידה.
טופורק יודעת מתי להאיץ ומתי לעצור. מתי לתת לבדיחה לנחות ומתי לאפשר לשקט לעשות את העבודה, והיא מבינה שהלב של ההצגה הוא האנשים שעל הבמה.
הכימיה בין אורי פרלמן וגל ברק היא הכוח המרכזי של ההצגה. הצמד נראה כאילו הם חולקים חיים שלמים.
יש ביניהם קצב פנימי משותף שקשה לזייף. הם מקשיבים זה לזה, מגיבים זה לזה, נעים זה סביב זה, כאילו הם מכירים מאז ומתמיד, והתחושה הזאת מעניקה לכל הסיפור אמינות יוצאת דופן.
אלינור וייל משלימה את התמונה בהופעה מלאת ביטחון, ורסטיליות, כריזמה ודיוק קומי.
וייל מגלמת מספר רב של דמויות בהצגה והיא מצליחה להיכנס לתוך האנרגיה הגבוהה של ההצגה מבלי ללכת לאיבוד בתוכה, ומביאה לכל דמות שהיא מגלמת את האופי הספציפי שלה ומוסיפה עוד שכבה לדינמיקה הפרועה של ההצגה.
יח"צ: "שותפים לנצח". צילום: יוסי צבקר
הבחירה להעלות את ההצגה בצוותא מרגישה מדויקת: החלל האינטימי מתאים מאוד לחומר, הקהל יושב קרוב מספיק כדי לראות כל הבעה, כל מבט, כל שינוי קטן בטון. אין כאן מרחק בטוח בין הבמה לצופה, והאופן שבו הדמויות רבות, אוהבות, מתחמקות ומנסות להסביר את עצמן – מרגיש מוכר מאוד לכל מי אחד ואחת בקהל.
לקראת הסיום מגיע מהלך עלילתי שמצליח להאיר מחדש חלקים גדולים ממה שראינו קודם.
מבלי לחשוף יותר מדי, זה מסוג הרגעים שלא רק מסיימים את הסיפור, אלא גורמים לקהל לחשוב עליו מחדש. פתאום משפטים מקבלים משמעות אחרת, זיכרונות נראים אחרת, והקשר בין הדמויות מתגלה כמורכב יותר ממה שנדמה היה.
בסופו של דבר, "שותפים לנצח" היא לא באמת הצגה על שני חברים. היא הצגה על הזיכרונות שאנחנו כישראלים סוחבים איתנו, על האנשים שהכירו אותנו לפני שהפכנו למי שאנחנו היום, על כל אותם קשרים שלא תמיד שורדים בצורה המקורית שלהם, אבל ממשיכים להתקיים בתוכנו גם כשהחיים ממשיכים הלאה.
וכשיצאתי מצוותא בסוף הערב, לא חשבתי על העסקה של יובל, לא חשבתי על הפאנצ'ים, ולא על הטוויסט. חשבתי על החברים שלי. ואולי זאת המחמאה הגדולה ביותר שאני יכולה לתת להצגה הזאת.
מחזה: אורי פרלמן, גל ברק. בימוי: מיכל טופורק. משחק: גל ברק, אורי פרלמן, אלינור וייל
