קברט | צילום: משה צ׳יטיאת

כשנכנסים לאולם הקאמרי, התחושה היא לא שנכנסתם לעוד הצגה, אלא שחציתם שער בזמן לברלין של 1931. האולם כולו עוצב מחדש כקרקס אנושי אפל – מועדון ה"קיט קאט" המיתולוגי, שבו הגבול בין הבמה לקהל מטושטש עד לא קיים.

זו לא רק הצגה: זו חוויה רב-חושית שמרגישה כמו צפייה בסרט פילם-נואר ב-360 מעלות.

על מה כל המהומה? (העלילה בקצרה)

למי שבילה את העשורים האחרונים במערה: "קברט" לוקח אותנו לברלין של תחילת שנות ה-30. רפובליקת ויימאר חוגגת את הרגעים האחרונים של החופש המוחלט, בזמן שהנאציזם מרים את ראשו המכוער ברקע. 

במרכז העלילה: קליף, סופר אמריקאי צעיר, וסאלי בולס, זמרת מועדונים בריטית שחיה את הרגע כאילו אין מחר – ומעל כולם מרחף מנחה הטקס המסתורי והשטני, שמזכיר לנו ש"בתוך הקברט הכל יפה". הצרות שלנו? אותן נשאיר בחוץ. או שפשוט נעלים מהן עין עד שהן יבעטו לנו באחוריים.

קברט | צילום: משה צ׳יטיאת

העוסקים במלאכה: הדרים-טים של התיאטרון

חלל התיאטרון הופך, כאמור, לזירת קרקס אפלה, מפתה ומאיימת. מהרגע שכף רגלי דרכה באולם, הרגשתי שהלסת שלי פשוט נשמטה ונשארה שם, במפגש עם השטיח, במשך שלוש שעות רצופות, עד שנאלצתי פיזית להחזיר אותה למקום ביציאה לשדרות שאול המלך.

הווירטואוזיות שעל הבמה היא לא מקרית. על המלאכה מנצח גלעד קמחי, שביים כאן יצירה מורכבת, חכמה ומרהיבה שמוכיחה שהוא בליגה אחרת לגמרי. אבל ברור שהלב של "קברט" הוא הקאסט, ומדובר באחת הנבחרות המרשימות שנראו כאן.

נתחיל ברן דנקר (מנחה הערב), שגם פותח את המחזה בסולו מרהיב משלו וברגע אחד מכניס אותנו לאירוע.

דנקר הוא המנוע של המכונה הזו. המשחק שלו "משוגע" במובן הכי מחמיא של המילה: וירטואוזי, פיזי, מוטרף, מרגש וסוחף באופן כמעט מהפנט. הוא לא רק מנחה את הערב – הוא שולט בדופק של הקהל.

קברט | צילום: משה צ׳יטיאת

חני פירסטנברג (סאלי בולס): החזרה של חני לבמות בישראל היא לא פחות מברכה לעולם התרבות שלנו. 

פירסטנברג נכנסת לדמות של סאלי בולס בטוטאליות שקשה לתאר: היא שברירית וחצופה, והיא שרה כאילו חייה תלויים בכך. ומילה מהצד: נראה שהזמן קפא בכל מה שקשור להתבגרות של השחקנית. היא טוענת לגיל מסוים, אבל האנרגיה והמראה שלה משדרים משהו שבין נערת מועדונים נצחית לכוכבת הוליוודית בשיאה. 

את התפקיד של סאלי היא חולקת עם ליהי טולדנו, שצעירה ממנה בכ-20 שנה – מה שמוכיח שוב ושוב שזה לא הגיל, ותשלימו מכאן.

עוד בקאסט: הלב הפועם והמרגש של ההצגה שייך לליאורה ריבלין, שכל רגע שלה על הבמה הוא שיעור במשחק מזוקק הגורם לגרון להיחנק. לצידה, עמי ויינברג ונדב נייטס משלימים פסיפס אנושי שפשוט לא מאפשר לכם להסיט את המבט מהעלילה.

ואלו לא רק הכוכבים שבפרונט. האנסמבל והרקדנים ב"קברט" הם לא עוד "תפאורה אנושית" – הם הדבר עצמו. ישות אחת, חושנית ומדויקת, שגורמת לכל סצנה להיראות כמו פריים קולנועי מושקע. 

הם מכניסים את הצופה לעלילה בעוצמה כזו שאתם שוכחים שיש עולם בחוץ. הכוריאוגרפיה של אביחי חכם היא מלאכת מחשבת של תנועה משוגעת, מינית ומאיימת בו-זמנית, שגורמת לאנסמבל הרקדנים להיראות כמו מכונה משומנת אחת.

לזה תוסיפו את התפאורה של ערן עצמון והתלבושות של שירה וייז, שהופכות את האירוע הזה ליצירה אמנותית יפהפייה. הבמה נראית כמו סט קולנועי עשיר: מהתחרה והגרביונים הקרועים ועד לתאורה הדרמטית שיוצרת רגעים שנראים כאילו נגזרו מתוך סרט של טרנטינו. 

כל פריים על הבמה הוא גלויה של אסתטיקה וריקבון מפתה – והכול יפה, כל כך יפה.

קברט | צילום: משה צ׳יטיאת

הצד הטכני (והפחות נוצץ)

צריך לומר ביושר: מדובר ב-3 שעות ברוטו. זה אירוע משמעותי ללו"ז ולגב שלכם. ההפקה כל כך יפהפייה ואמנותית שהזמן טס, אבל הקאץ` הוא ההפסקה של 10 דקות בלבד. 

בתיאוריה זה אמור לשמור על המתח; בפועל, זה אומר שאתם צריכים לבחור בין לנשום לבין לעמוד בתור לשירותים. ראו הוזהרתם.

בשורה התחתונה

למרות המרתון לישיבה, "קברט" היא יצירה יוצאת דופן. מפגן עוצמה אמנותי. קרקס אנושי, וירטואוזי ומרהיב שלא עושה הנחות – לא לשחקנים ולא לקהל. עשו לעצמכם טובה ולכו.

מדד ספוט איט: 5 כוכבים (כי עם כל הכבוד להפסקה הקצרה, כזו רמה של אמנות לא רואים פה כל יום).