מתוך "יולנטה", האופרה הישראלית. צילום: יוסי צבקר
נכנסתי לאולם האופרה מבלי לדעת למה לצפות. יולנטה אינה נמנית עם האופרות המושמעות ביותר של צ׳ייקובסקי, ובוודאי לא עם אלו שנטמעו בזיכרון הקולקטיבי כמו יבגני אונייגין או פיק דאם. ודווקא מתוך הידיעה החלקית הזו, המפגש עם ההפקה בבית האופרה הישראלית הפך לחוויה מטלטלת באופן שקט, חוויה שלא מתפרצת – אלא מחלחלת.
יש משהו קסום במפגש עם יצירה שלא מכירים. מגיעים נקיים, ללא נקודות לשיפוט או השוואה.
כבר מן הצלילים הראשונים היה ברור שלא מדובר בעוד ערב אופרה שהוא רק "יפה". יולנטה היא סיפור על אהבה, פגיעות, חוסר אונים והקרבה, אך מעל לכל היא סיפור על אור – על היכולת להשתוקק לו ועל הכמיהה לראות אותו גם כשעיוורים מבחוץ.
מתוך ההפקה הזו עולה מסר ברור: האור, המתנה הראשונה שניתנה לעולם, מחכה למי שמוכן באמת לשאוף אליו.
מתוך "יולנטה", האופרה הישראלית. צילום: יוסי צבקר
היצירה, המבוססת על אגדה דנית, מבוצעת ברוסית במערכה אחת (כשעה וארבעים דקות). במרכזה עומדת יולנטה, נסיכה עיוורת מלידה שחיה מאז ילדותה בגן סגור ויפהפה, מנותקת מן העולם ומן האמת על חייה: איש לא סיפר לה שהיא עיוורת, ושהיא נסיכה. סביבתה מגוננת עליה באהבה, אך גם שוללת ממנה ידיעה ובחירה.
יולנטה חשה עצב עמום ותחושה שמשהו מהותי חסר בחייה, מבלי שתדע להגדיר מהו. "מדוע יש לנו עיניים? רק בשביל לבכות?", היא תוהה בשאלה פילוסופית שחושפת את עומק הטרגדיה.
אביה, המלך רנה, בביצועו של זמר הבס וזגן גזריאן, מסרב לחשוף בפניה את האמת מחשש לפגוע באושרה, גם כאשר רופא חכם – הבריטון יונוץ פאסקו, המייצג את השילוב בין מדע לאמונה – מסביר לו שרק הכרה בעיוורון תאפשר ריפוי. "הגוף והנפש אחד הם", מפציר הרופא, "והידיעה היא תנאי הכרחי לריפוי".
מתוך "יולנטה", האופרה הישראלית. צילום: יוסי צבקרהידיעה הזו מערערת את עולמה, אך גם מעוררת בה אפשרות חדשה. רק כאשר היא נעשית מודעת לחסרונה, ומתעורר בה רצון פנימי להשתנות – מתאפשר הנס: יולנטה רוכשת את היכולת לראות, לא רק בעיניה אלא גם בתודעתה, והעולם נפתח בפניה מחדש.
הרגע המכונן באופרה מתרחש כאשר יולנטה נחשפת לראשונה לאמת על עיוורונה. הידיעה אינה מביאה נחמה מיידית בלבד, אלא גם סבל.
אבל מהמקום הזה מתעורר בה רצון ומתוכו מתאפשר השינוי במצבה. כאן מתגלה העומק הפילוסופי של היצירה: הראייה אינה מתרחשת משום שמישהו "מרפא" את יולנטה, אלא משום שהיא עצמה לומדת לרצות לראות.
אחד ההישגים הדרמטיים של האופרה הוא בניגודיות שבה: יולנטה, העיוורת פיזית, היא היחידה שמסוגלת להשתוקק לאור באמת. כל שאר הדמויות הרואות שרויות בעיוורון מסוג אחר:
מתוך "יולנטה", האופרה הישראלית. צילום: יוסי צבקרמשרתיה של יולנטה עיוורים מכוח ההרגל והציות. רוברט, הארוס, עיוור לאהבתו האמיתית.
צ׳ייקובסקי כתב את יולנטה בשנותיו האחרונות, במקביל להלחנת בלט "מפצח האגוזים", בתקופה של התכנסות, עייפות, וחשבון נפש עמוק.
קשה שלא לפרש את העיוורון של יולנטה כאלגוריה לחייו של המלחין עצמו, שנאלץ להסתיר את זהותו ההומוסקסואלית בחברה שמרנית ודכאנית.
אין באופרה שלו גיבורים גדולים או דרמות סוערות. הכל מתרחש בנפש. דווקא משום כך, האופרה הזו מרגישה קרובה לקהל בן זמננו: היא אינה מבקשת להמם, אלא לשאול שאלות.
המוזיקה של צ׳ייקובסקי אינה מתפרצת. היא מהורהרת, עדינה, רוויה בקווים מלודיים ארוכים שנושאים על גבם משקל רגשי עצום.
התזמור יוצר מרחב פנימי. הפתיחה מציירת עולם חסר כיוון, כמעט מדברי, מרחב שבו הזמן עומד מלכת. כלי הנשיפה והקשתות יוצרים תחושת ריחוק, בדידות, אך גם כמיהה עמומה.
מתוך "יולנטה", האופרה הישראלית. צילום: יוסי צבקרהדואט הראשון של יולנטה עם הרוזן, שמנסה לגלות את אהבתו אליה, הוא דוגמה מוחשית לאופן שבו המוזיקה מחברת בין רגשות למילים. הקונטרסט בין הקול החם של הרוזן לקול העדין והרגיש של יולנטה משדר את הפגיעות ואת חוסר האונים שלה, לצד כוח הרצון למצוא את האור.
הסצנה הזו, שהציגה את היכולת הטכנית של הסולנים ואת הבעותיהם הדרמטיות, מותירה את הצופה מרותק ומעוררת הזדהות מיידית.
וודמון, שמבין שיולנטה אינה רואה, מנסה להסביר לה מה זה אומר לראות – והיא במסע שלה אל האור מנסה להסביר לו את עולמה ומדוע ראייה לא נחוצה לה, ובעצם למה העולם כבר שלם עבורה: "כשהציפורים שרות לי, האם הן רואות אותי? ובכל זאת שירתן ממלאה את ליבי שמחה. אם הן אינן זקוקות לראייה כדי לשיר, למה אני זקוקה לה כדי להיות מאושרת?"
אחד ההישגים הגדולים של ההפקה הוא התפאורה והבימוי. הבמאית שירית לי וייס לכדה את יולנטה במרחב לימינלי שמדמה את התודעה שלה – בין חושך ואור, אמת ושקר, ובין התשוקה לדעת לבין הסודות שנכפים עליה.
המקום שבו יולנטה נמצאת אמור להרגיש כמו גן עדן, אך לי וייס בחרה להראות אותו כמדבר חולי ועקר.
מתוך "יולנטה", האופרה הישראלית. צילום: יוסי צבקר
עיצוב הבמה של אדם קלר מכוסה כולו חול – חומר שקט, מתפזר, חסר יציבות. החול אינו רק תפאורה אלא מצב קיומי: קרקע שאי אפשר להיאחז בה באמת. זהו עולם שמתקיים מחוץ לזמן, כמו חלום מתמשך, שבו יולנטה חיה מבלי לדעת מה חסר לה.
הביטוי של הבין לבין הזה מגולם בנדנדה הגבוהה שעליה יושבת יולנטה בסצנה הפותחת, גופה מרחף מעל התזמורת, ובהמשך גם במיטה שמרחפת באוויר – תלויה בין חלום למציאות.
הקהל עצמו חווה את התחושה הזו של עיוורון: כאילו גם אנחנו, הצופים, חייבים לחדד את חושינו הפנימיים כדי להבין מה קורה מולנו. אנחנו נאלצים לדמיין מהו אותו גן העדן, ובעצם רואים את העולם כפי שיולנטה רואה אותו.
כאשר יולנטה מתחילה לנסות לראות, מתבצע הליך מוחשי של "ניקוי": החול מתחיל להיערם לצדדים ורצפת הבמה שהיא בעצם מראה – נחשפת. ברגעים האלה, הצופה עובר חוויה של גילוי הדרגתי של אור וסינוור, בדומה למה שהדמות עוברת.
גם הצבעים מגוללים סיפור. הלבן שבו לבושות הדמויות בתחילת האופרה אינו לבן של אושר, אלא של ריק. אחידות נטולת הבחנה.
השימוש בחול ובאור אינו מקרי. החול מייצג את החומריות, את המציאות הפיזית והחולפת, בעוד האור הוא האלמנט הרוחני, המתנה הראשונה שניתנה לעולם.
ההפקה מדגישה את המתח בין השניים בצורה מוחשית, מה שהופך את החוויה של הצופה למסע של גילוי אישי.
היצירה רוויה במוטיבים דתיים, אך אינה דתית במובן הדידקטי. סצנות שונות באופרה כוללות רמזים למסורת הנוצרית, כמו השאיפה לראות את האור ותחושת הקורבנות של הדמות, המזכירה דמויות מסיפורי קדושים.
ההפקה בוחרת להציג זאת לא באופן מילולי, אלא דרך אלמנטים מוזיקליים, חזותיים ודרמטיים – האור מסמל אמת, תבונה, נוכחות אלוהית, אך הוא אינו ניתן חינם. יש כאן תפיסה רוחנית בוגרת: הגאולה אינה מתרחשת ללא כאב, ממש כמו הויה דלורוזה ותהליך הצליבה של ישוע.
הסולנים בהפקה מצליחים לשאת על כתפיהם עולם רגשי מורכב. אין כאן תפקידים שטוחים. כל קול מוסיף שכבה לעולם העיוור והמבקש לראות.
הקול אינו רק כלי מוזיקלי, אלא הרחבה של הנפש. במיוחד מרשימה הדרך שבה דמותה של יולנטה מתפתחת קולית: מצליל רך, כמעט שקוף, אל קול שיש בו נוכחות, משקל ובחירה.
מתוך "יולנטה", האופרה הישראלית. צילום: יוסי צבקר
זמרת הסופרן, אנג׳לינה אחמדובה מצליחה להביא יולנטה רגישה ומורכבת. הטנור, אלכסיי דולגוב מבריק וסוחף בתפקיד וודמון, אותו קול שמביא את יולנטה להתאהב בו ולבטוח בו ברצון לראות.
בניצוחו, מביא דן אטינגר את התזמורת הסימפונית ראשון לציון לאינטרפרטציה אינטליגנטית, מחושבת ובוגרת. הביצוע של התזמורת והקאסט מאופק ומדויק, ונכנס ללב ולנשמה.
בסיום האופרה לא הרגשתי התרוממות, אלא שקט. למרות הסוף ה"טוב" לכאורה, שבו יולנטה זוכה בראייתה ואביה מתיר לה ולוודמון להינשא, הבמאית בוחרת לחתום בחושך גדול שאופף את הבמה – סיום סימבולי המזכיר את המסתורין שאפף את מותו של צ׳ייקובסקי עצמו, שסודות חייו לא התיישבו עם עקרונות המשטר הרוסי.
יולנטה עצמה אינה משאירה את הצופה עם תשובות, אלא עם תהיות. זו אינה אופרה על נסיכה עיוורת. זו אופרה עלינו. על המקומות שבהם אנחנו בוחרים לא לראות ולא לדעת. ועל האומץ הדרוש כדי לראות באמת. החשיכה בסיום היא תזכורת לכך שפקיחת עיניים היא לפעמים רק השלב הראשון בדרך לגאולה.
ההפקה בבית האופרה הישראלית מצליחה להפוך יצירה צנועה לכאורה למסע עמוק, חושי ורוחני. זוהי הוכחה לכך שאופרה אינה ז׳אנר של עבר, אלא אמנות חיה, נושמת, שמסוגלת לגעת בדיוק בנקודה שבה אנחנו פוחדים להביט.
