יח"צ. זינגר, התיאטרון הקאמרי | צילום: אוהד רומנולא משום שחסרות מילים, אלא מפני שההצגה חומקת מהגדרה פשוטה: ״זינגר״ איננה רק הצגה שמספרים עליה, אלא כזו שחווים, כזו שממשיכה להדהד הרבה אחרי שהאור באולם נדלק.
מהרגע הראשון ברור שאין כאן ניסיון לספר סיפור בלבד, אלא להזמין את הצופה למסע רגשי ופנימי, כזה שנע בין כאב להומור, בין עבר להווה.
זוהי יצירה מדויקת ורגישה, שמבקשת הקשבה עמוקה ומתגמלת את מי שמוכן להתמסר לה, ומשאירה אחריה שובל של מחשבה ותחושה שקשה להתנער מהם.
כבר בזמן הישיבה באולם ברור שזו לא תהיה חוויית צפייה "נעימה", אלא מפגש כן, מורכב ולעיתים מטלטל עם האדם ועם מה שהוא מסוגל להיות.
"זינגר" מבקשת מהקהל לא למהר לשפוט, להזדהות, ובעיקר לא למהר לשכוח. זו הצגה שמניחה את הצופה בתוך מרחב לא נוח של שאלות מוסריות ואנושיות, ומסרבת להציע תשובות ברורות.
"גם אם היה לנו את כל הלילה ואז עוד יום, ו-100 שחקנים וצבא של עובדי במה – עדיין לא היינו יכולים לתאר את המקום ההוא כמו שהיה באמת"… מתוך הנקודה הזו יוצא האפוס המרהיב, המטריד ומעורר המחשבה שנקרא זינגר.
יח"צ. זינגר, התיאטרון הקאמרי | צילום: אוהד רומנו
"זינגר" היא יצירה נדירה בנוף התיאטרון המקומי – לא משום שהיא עוסקת בשואה, אלא משום שהיא מסרבת לעסוק בה באופן הצפוי.
זו אינה הצגת זיכרון, אינה אנדרטה בימתית ואינה שיעור היסטוריה. זוהי הצגה על טראומה, על כוח, על מוסר, ועל האופן שבו עבר קיצוני ממשיך לפעום בתוך ההווה, גם כאשר נדמה שהוא נקבר עמוק.
בלב ההצגה ניצבת דמותו של פיטר זינגר – דמות בדיונית הנשענת בחופשיות על סיפורו של פיטר רחמן, ניצול שואה שהפך בלונדון של שנות החמישים לדמות עוצמתית ושנויה במחלוקת.
המחזה שנוצר כביקורת חברתית פוליטית נוקבת על אנגליה, על הצביעות המוסרית, ניצול יחסי הכח ועל המנגנונים החברתיים שידכאו את הפרט.
המחזה אינו מבקש לשחזר ביוגרפיה. הוא מבקש להבין תהליך נפשי: כיצד ילד פליט, חסר כול, ששרד את התופת, בוחר למחוק את עברו ולברוא לעצמו חיים חדשים, גם במחיר של פגיעה באחרים.
במהלך ההצגה דמותו של זינגר עוברת שינוי עמוק והדרגתי: הוא מתחיל כמי שנדחף לשולי הקיום וחייו תלויים על בלימה, ממשיך במסע הישרדות אכזרי שמעצב את זהותו, ובהמשך בונה לעצמו מעמד וכוח כאיש עסקים מצליח.
אולם ההצלחה אינה מביאה עמה שקט, אלא מציתה בו דחפים של נקמה וחיפוש אחר תיקון פנימי. זינגר מוצג לא כקדוש מעונה ולא כנבל מוחלט, אלא כדמות אנושית מורכבת, כזו שנושאת בתוכה פצע עמוק ומתמשך.
יח"צ. זינגר, התיאטרון הקאמרי | צילום: אוהד רומנו
"אושוויץ היא באמת. שם למדתי כל מה שאני צריך לדעת על עצמי. שם אני, פיטר זינגר, נולדתי" אושוויץ אינה רק מקום – היא נקודת לידה מחודשת, זהות שנוצרה מתוך הישרדות, פחד ואלימות.
המחזה נפתח בסצנה מצמררת בגטו אושוויץ. אין כאן כאמור ניסיון לשחזור ריאליסטי או לפירוט זוועות לשמן, הבחירה האמנותית היא מינימליסטית, מדויקת, כזו שסומכת על הדמיון של הצופה.
בתוך המרחב הזה נפגשים שלושה גברים, מפגש שעתיד ללוות את כל מהלך ההצגה.
פיטר זינגר (עמוס תמם), יהודי מלבוב, הנאבק לשרוד מציאות שבה מזון הוא מטבע סחיר, בגדים הם הבדל בין חיים למוות והאיום אינו מגיע רק מהנאצים אלא גם מאסירים אחרים וקצין אוקראיני אכזרי בשם מירצ`וק (רמי ברוך). כבר מן הרגע הראשון ברור שזינגר הוא אדם שיעשה הכל כדי לשרוד.
אחת מהאינטרקציות שבין זינגר ומירצ`וק מביאה את זינגר כמעט לאבד את חייו – מי שמציל אותו ממוות הוא אחיינו סטפן (נדב נייטס), המשחד את הקצין.
אך ההצלה הזו גובה מחיר. מירצ`וק משפיל את זינגר באלימות קשה, מאלץ אותו לאכול לכלוך מסוליית נעלו ומכריח אותו להכות אסיר גרמני החשוד בקומוניזם (רוי מילר) – אדם שזינגר עצמו רימה. המכות גורמות לאסיר לפגיעה מוחית ולמחיקת זיכרונו. מרגע זה נקשר גורל השלושה, והמחזה עוקב אחר קורותיהם לאורך עשורים.
עם המעבר לאנגליה המחזה מתמקד בהתמודדות של השורדים עם החיים שאחרי וכל אחד מהם בוחר דרך שונה: זינגר מחליט לשכוח. לא כהדחקה, אלא כאידיאולוגיה של חיים. הוא מוחק את זהותו הישנה, בונה לעצמו שם, כוח ומעמד, ומאמין ששכחה היא תנאי הכרחי להישרדות מתמשכת. עבורו, הזיכרון מחליש ומסוכן, ומאיים על החיים החדשים שבנה לעצמו. ככל שהוא מצליח יותר, כך הוא מתרחק יותר מאנושיותו.
סטפן, לעומתו, מסרב לשכוח. הוא נושא את העבר כשליחות מוסרית ובוחר להתמודד איתו דרך הציור. האמנות הופכת עבורו לאמצעי הנצחה, עדות, וניסיון לעבד טראומה שלא ניתן למחוק. במקום לברוח מן הזיכרון, הוא מעניק לו צורה.
ומאניק – הוא תקוע בין השניים. אדם ללא עבר, ללא שם אמיתי, שנאחז בזינגר בתקווה לשייכות. נוכחותו היא תזכורת חיה לכך שגם כאשר הזיכרון נמחק, ההשלכות שלו נותרות.
ככל שהעלילה מתקדמת, הקהל מוצא את עצמו בדילמה מוסרית מורכבת. קשה שלא להזדהות עם פליט שנלחם על חייו, אך קשה לא פחות לראות כיצד אותו אדם הופך לכזה שדורך על אחרים בדרכו להצלחה. המחזה אינו שופט את זינגר ואינו מזכה אותו. הוא פשוט מתבונן.
הבימוי של גלעד קמחי מדויק, חכם ונטול פאתוס מיותר. כל אלמנט: התאורה, התפאורה, התנועה, המוזיקה, פועל כחלק ממערכת אחת. סצנות המחנה מינימליסטיות וחשוכות, בעוד לונדון מוארת, נקייה, כמעט חלומית.
יח"צ. זינגר, התיאטרון הקאמרי | צילום: אוהד רומנו
אלמנט מרכזי ומרתק בבימוי הוא השימוש במילה "SINGER" המוצגת בגדול על הבמה. היא משרתת תפקידים מרובים: היא מאכלסת את התזמורת, משמשת כמעבר בין סצנות וחללים שונים, וכן כשלט סימבולי שמציין את מצבו של זינגר בכל רגע – בין אם זה השם של החברה שבה הוא עובד, כשהוא מנצל ודורס אחרים, או כמשל על חטאיו, כאשר מוארות האותיות SIN באור בוהק.
עוד אלמנט מרשים ביותר היא הבובה הענקית בדמותו של זינגר – שמחד מראה את המפלצת שזינגר נהיה במרדף שלו אחר הצלחה והכרה ומנגד השבריריות שלו כבובה על חוטים שמתפזר לכל עבר.
תזמורת המהפכה, בניהולו המוזיקלי של ד"ר רועי אופנהיים שנמצאת בכל רגע נתון על הבמה – אינה ליווי – היא דמות. היא נוכחת על הבמה, משתתפת בהתרחשות, ומהווה רובד רגשי במקומות שבהם המילים כושלות.
הקאסט שמוביל את ההצגה באופן מרשים מביא עומק מסוג אחר שרואים על הבמות:
עמוס תמם מגלם את זינגר בדקויות מרשימות. הוא אינו מציג דמות קשוחה בלבד, אלא אדם סדוק: רגעים של רוך, לצד דורסניות והומור מריר.
המשחק שלו בנוי על מתח פנימי מתמשך. גם בבחירה בתמם כזינגר יש אמירה – תמם הוא אנטיתזה מבחינה חיצונית לניצול שואה ה"טיפוסי" – הוא מרשים, הוא גדול ונוכח ועדיין דמותו שבירה, מלאה בסדקים שיצרו טראומות העבר.
לצידו, נדב נייטס שמגיש משחק מדויק בדמות סטפן – האיש שסיפק לקצין מירצ`וק ילדות מאגף הילדים ושבחר להנציח את פרצופם של אותם ילדים שלא שרדו.
רמי ברוך מצליח בצורה שקטה ולא מתפרצת להציג את הרוע, רוי מילר – שמהפנט בתפקיד מאניק, מביא דמות שמדברת מעט אבל מעבירה כל כך הרבה, כל אלה יחד עם צוות השחקנים יוצרים מארג אנושי מורכב, שבו כל דמות היא מראה למה שזינגר היה, איבד, או מנסה להדחיק.
יח"צ. זינגר, התיאטרון הקאמרי | צילום: אוהד רומנו
בין זיכרון לשכחה, בין הישרדות לאנושיות
ימים אחדים לאחר הצפייה ב"זינגר" בתיאטרון הקאמרי, התחושה היא שהמחזה מסרב להישאר בגבולות הבמה. הוא מופיע לפתע במחשבות יומיומיות, במפגשים אקראיים, בחדשות, ואפילו ברחוב – בכל מקום שבו בני אדם נדרשים לקבל החלטות קטנות וגדולות, מוסריות ואישיות.
זוהי הצגה שאינה מבקשת לספר סיפור בלבד, אלא להציב מראה: אל המקומות היפים והאפלים שבאדם, אל הבחירות שהוא עושה כשהוא נדחק לפינה ואל המחיר שגובה כל ניסיון להמשיך הלאה.
הבחירה של הקאמרי להעלות את זינגר דווקא עכשיו היא בחירה אמיצה. בתרבות ישראלית רוויית מלחמות וזיכרון, זוהי הצגה שמסרבת להאדיר את הניצול ומעדיפה לבחון את מורכבותו. היא אינה מציעה נחמה, אלא התבוננות. זהו תיאטרון שמאמין בקהל שלו – קהל שמוכן להתמודד עם שאלות שאין להן תשובה אחת.
זינגר אינה הצגה על השואה. היא הצגה על מה שנשאר ממנה או מכל מלחמה בתוך בני אדם. על איך ממשיכים לחיות אחרי, ועל המחיר שגובה כל בחירה – לזכור או לשכוח.
"שיחקנו את האמת. האם סיפרנו את כל האמת? לא – כי זה תיאטרון", אומר רמי ברוך בסוף ההצגה – ואולי דווקא שם, בין האמת החלקית לדמיון, נוצר הרגע שבו האמנות מצליחה לומר משהו עמוק יותר מכל תיעוד.
מאת: פיטר פלאנרי, תרגום: שחר פנקס ותום חודורוב, בימוי: גלעד קמחי, מוזיקה מקורית: אמיר לקנר. תזמורת המהפכה. שחקנים: עמוס תמם, נדב נייטס, רוי מילר, רמי ברוך, אלינור וייל
