יח"צ, צילום: דניאל חנוך במרחב העגול והמואר של מובי – מוזיאוני בת ים הושקה תערוכה המזמינה את המבקרים לחוויה חושית ורעיונית יוצאת דופן. "הושענא", תערוכת היחיד הראשונה של אסתר שניידר במוזיאון, המטשטשת את הגבולות בין הקדושה של המקדש לפעולות היומיום הביתיות, ויוצרת דיאלוג מרתק בין מסורת למודרניות.
שניידר, בת 47, יוצרת עולם חזותי עשיר שבו ארון הברית הופך למיטה זוגית והמזבח למטבח.
בחלל התצוגה המעוצב כספירלה ברוטליסטית מעשה ידי האדריכל יצחק פרלשטיין, היא פורשת מנדלה מרהיבה של יצירות – ציורים, פסלים ומיצבים הנעים בין אמנות עכשווית לסמלים דתיים עתיקים.
צילום: סוזן לוי"אני מנסה לגלות את הקדוש בחולין", מסבירה האמנית שצמחה בין עולמות. "בבית שבו גדלתי התנגשו המסורת היהודית והרקע הסובייטי".
שניידר, בתו של חוקר המיסטיקה העברית מיכאל שניידר (1957-2020), מתרגמת את העיסוק התיאורטי של אביה בתורת הסוד לשפה חזותית מקורית. בעבודותיה משתלבים ארכיטיפים מצריים, מיניאטורות פרסיות וסופרמטיזם רוסי עם מוטיבים יהודיים מסורתיים.
יח"צ, צילום: דניאל חנוך
הביוגרפיה הייחודית שלה מהדהדת ביצירותיה: ילידת מוסקבה שעלתה ארצה עם משפחה שחזרה בתשובה, תחילה בחב"ד ואחר כך בציונות דתית-לאומית. בוגרת בצלאל ובעלת תואר ראשון בעיצוב ותואר שני באמנות, היא זכתה בפרס שרת התרבות והציגה במוזיאונים מובילים כמו מוזיאון תל אביב לאמנות ומוזיאון הרצליה.
במרכז התערוכה ניצב כאמור רעיון "אוהל מועד" – המשכן הנייד שליווה את בני ישראל במדבר. "הושענא", שם התערוכה, לקוח כידוע מהפסוק "אנא ה׳ הושיעה נא" (תהילים קי"ח, כ"ה) ומתייחס לתפילה לישועה.
אף שהתערוכה הושקה לקראת פסח 2025, היא מהדהדת את התחינה המתמשכת מאז סוכות 2023 לשחרור והשבת החטופים – כמעין הרהור עדין על המציאות הישראלית המורכבת.
עבודותיה מרהיבות בצבעוניותן. שניידר מפגינה שליטה מרשימה במגוון טכניקות: צבעי מים על נייר יפני ורגיל, דיו סיני, פנדה וצבעים מפיגמנטים שהיא מייצרת בעצמה. הציורים והמיצבים חפים מדמויות אנושיות, אך מלאים בחפצים שעוברים האנשה – רהיטים ואלמנטים ארכיטקטוניים המופיעים כחלקי גוף ומערכות חיים חדשות.
יח"צ, צילום: דניאל חנוך
בחלל הכניסה לוכד את העין המיצב "פני כסא" – יצירה מונומנטלית שנבנתה מחלקי כסאות שנאספו ברחובות העיר. על בד העוטף את הכסא מצויר הצמח "בוצין מפורץ", שלפי המסורת שימש כמודל לעיצוב המנורה במקדש. לצידו ניצבת "הקשת – רצפת השמיים", פסל דמוי קולב שעליו מולבש ציור המורכב מטביעות עלי אקליפטוס ואלון שהאמנית אספה מסביבת הסטודיו שלה.
לאורך יצירותיה חוזרים מוטיבים של ידיים, נעליים ושיער – סמלים הנושאים משמעות אישית וקבלית. "השיער נחשב ביהדות לכוח החיים", מסבירה שניידר, "אבל גם לבלתי נשלט ולחייתי".
הנעליים, שבהן התבוננה בהתפעמות כנערה, מסמלות עבורה אחיזה במציאות ומשמשות כבסיסים ליצירותיה.
יח"צ, צילום: דניאל חנוךבמיצב "חבורה" היא יצרה סוכה מכפות תמרים הנשענות זו על זו באמצעות כפות ידיים מקרמיקה – אולי הדהוד לאבלה האישי על אביה שנפטר בתאונת אופניים לפני כחמש שנים. היא מבטאת זאת גם ביצירה "מיטה-אבא" המוצגת בתערוכה, המשקפת את השפעתו המתמשכת על עבודתה.
בקומה העליונה של המוזיאון, על קירות אליפטיים המאפשרים מבט פנורמי, פרושים 24 ציורים קטנים המסמלים את שנתות השעון – כל אחד מהווה עולם שלם, מרכיב במערכת קוסמית שלמה. במיצב "פני שולחן" מופיעות שדיים מצוירות על בד, המסמלות הזנה – ובכך מטשטשות את הגבול בין הגוף הנשי והחפץ המקודש.
צילום: סוזן לויאחת היצירות המפתיעות בתערוכה היא משחק קלפים מעשה ידי האמנית, המוצג בחלל קטן בקומת הכניסה. המשחק מכיל 21 קלפי ציור המייצגים את ימי השבוע ומזמינים את המשתתף לגלות את הדבר הטוב שצפוי לו באותו יום – מזכרת אינטראקטיבית שניתן לרכוש.
"הושענא" היא הזמנה לראות מחדש את הקדושה בחיי היומיום. בפעולות הפשוטות של טיאטוא הרצפה, שטיפת הכלים ועריכת השולחן, שניידר מוצאת את הטקסיות שיכולה להוביל להתעלות. ביצירותיה היא מציעה מקום חדש לשוב אליו, נקודת מבט רעננה על המציאות המוכרת.
