"הדיבוק". צילום: יוסי צבקר
"אהבה שאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם…"
יש רגעים שבהם אולם האופרה מרגיש פחות כמו חלל תרבותי ויותר כמו חדר סיאנס. האורות כבים, הקהל משתתק, ומישהו או משהו נקרא מן העבר. כך הרגשתי בבכורה העולמית של "הדיבוק" באופרה הישראלית.
לא עוד ערב של אריות מפוארות ותלבושות תקופתיות, אלא ניסיון כמעט מסוכן לזמן אל הבמה מיתוס שהוא חלק מה-DNA התרבותי שלנו.
"הדיבוק" אינו רק מחזה קלאסי. הוא סיפור שנטמע בזיכרון היהודי כטראומה וכאגדה גם יחד. לגעת בו פירושו לגעת בעצב חשוף.
השאלה שמרחפת מעל ההפקה אינה רק אמנותית – היא כמעט מוסרית: האם מותר לפרק יצירה כזו, לשיר אותה, להלחין אותה מחדש? האם אופרה – ז׳אנר שנולד באירופה הקתולית, בעל מסורת מלודרמטית – יכולה להכיל סיפור אינטימי כל כך, שכולו חרדה דקה, תפילה חנוקה ולחישה בין עולמות?
כדי להבין את הסיכון יש לחזור אל ש"י אנ-סקי ואל המחזה שכתב בראשית המאה ה-20.
"הדיבוק". צילום: יוסי צבקר
אנ-סקי לא המציא רוח רפאים רומנטית. הוא יצא למסעות בעיירות היהודיות של מזרח אירופה, אסף עדויות, הקליט ניגונים ורשם סיפורים ששמע מנשים ומגברים.
עבורו, הדיבוק לא היה פנטזיה אלא אמונה חיה: נשמה של אדם שמת בטרם עת או בעוול, שאינה מוצאת מנוחה ונדבקת בגוף חי. לא שד זר, אלא בן קהילה. תלמיד חכם. אדם שלא קיבל תיקון.
הרעיון הזה מטלטל גם היום. הוא מציע בפשטות אכזרית: מה שלא נפתר יתבע את שלו. אין הפרדה הרמטית בין החיים למוות. יש דיאלוג. יש חוב.
האופרה החדשה אינה הולכת בעקבות המקור במובן הקלאסי; היא מתווכחת איתו.
הליברית של עידו ריקלין מציגה קריאה מחודשת, גדושה בציטוטים משיר השירים ומתהילים, שמזקקת את העלילה לליבה הרגשי. ריקלין מצמצם, חותך בבשר החי של הסיפור ומותיר את העצבים חשופים.
"הדיבוק". צילום: יוסי צבקר
המבנה הלא־קונבנציונלי – שלוש עשרה תמונות, שרובן מרוכזות בחלק הראשון – רומז לסמליות מספרית עמוקה. פחות עיירה, יותר נפש. פחות פולקלור, יותר סדק.
הסדק הזה עובר בראש ובראשונה דרך לאה. ההפקה מסרבת לראות בה רק "הנערה שנאחזה בה רוח". היא מציבה אותה במרכז – כגוף, כדמות וכקול – והבחירה הזו משליכה על כל היצירה.
אחת ההברקות היא פתיחה שאינה קיימת במחזה: לאה בת התשע צופה בטיהור גופת אמה, שמתה בלידה. הסצנה מוצגת בשחור־לבן, כשפה קולנועית המסמנת את העבר – את הטראומה הראשונית.
לאה לובשת לבן כבר מאותו רגע; גורלה נחתם עוד לפני שהעלילה מתחילה. במקביל מתרחב המבט אל חיי הנשים סביבה – כולן נושאות גרסה אחרת של אותו כלוב חברתי.
"הדיבוק". צילום: יוסי צבקר
לאה אינה כלי קיבול פסיבי לטרגדיה גברית. חייה תוכננו מראש: מי תהיה, למי תינשא, איזה עתיד מצופה ממנה. אהבתה לחנן היא אולי הפעם הראשונה שבה משהו בתוכה צומח ללא אישור – לא של אב, לא של רב ולא של קהילה.
כאשר השידוך נכפה עליה והאהבה נלקחת ממנה – הגוף מגיב. כאן הדיבוק מקבל פרשנות כמעט פסיכולוגית. אפשר לראות בו רוח מאוהבת החוזרת לתבוע את שלה, אך אפשר גם לשאול: מה אם זו דרכה היחידה של לאה לדבר?
בעולם שבו אישה אינה יכולה לומר "לא", שבו כעס ומחשבה חופשית נחשבים חטא, הדיבוק הופך לשפה. היא אינה מתקוממת – היא "נאחזת". אינה צורחת – היא "נשלטת". החברה יודעת להתמודד עם רוח רפאים; היא מתקשה להתמודד עם מרד.
חנן אינו רק מאהב רומנטי. הוא צעיר עני ותלמיד חכם, החי בעולם של רוח וסוד אך נדחק לשוליים כלכליים וחברתיים. אהבתו ללאה חוצה גבולות מעמדיים. מותו אינו רק שברון לב – הוא תוצר של מערכת שאינה מאפשרת לו שוויון.
"הדיבוק". צילום: יוסי צבקר
מולם ניצב סנדר, האב – ואחת מהצלחות ההפקה היא מורכבותו. הוא אינו נבל אלא אדם המשוכנע שהוא פועל נכון. הוא מבקש יציבות, כבוד וביטחון ופועל לפי כללים שירש. אהבתו לבתו אמיתית – אך מותנית. כרוכה בשליטה. וכאן עולה שאלה כואבת: כמה פעמים אהבה הורית הופכת לכלוב מרופד?
הקרע בין האב לבתו אינו מתפרץ בצעקות אלא מתקיים בשתיקות – במבטים שאינם נפגשים, ברגעים שבהם התזמורת לוחשת מתחת לטקסט, כאילו משהו עומד להתפקע.
המוזיקה היא הלב הפועם של היצירה. יוסף ברדנשווילי יצר פרטיטורה עשירה המבוססת על שכבות: ניגוני יהדות אשכנז, קטעי קלייזמר ולצדם הדהודים של פסיון נוצרי – עוגב, כוראלים ושיר ערש נוגה המהדהד את ה"אגנוס דיי". השילוב אינו פסטיש אלא הכרח פנימי, כאילו הסיפור עצמו דורש ריבוי שפות מוזיקליות.
אי־השקט הוא מרכיב יסודי במרקם: קווים מלודיים נמתחים רגע אחד יותר מדי, אקורדים נותרים פתוחים. לייטמוטיבים חוזרים עד שנוצרת תחושת דז׳ה־וו – האופרה מהדהדת בגוף הצופה. עם זאת, בחלק הראשון התזמורת לעיתים כיסתה את קולות הסולנים, והדבר אילץ פזילות לכתוביות.
"הדיבוק". צילום: יוסי צבקר
את המארג המורכב הזה הוביל דן אטינגר בניצוח מדויק ומלא תנופה, עד שלרגעים נשכח כי מדובר בבכורה עולמית.
דימוי המים הוא מן החזקים ביצירה. מים, המסמלים במסורת טהרה ולידה מחדש, הופכים כאן למרחב שקיעה. במקום לטהר – הם בולעים. הטבילה של לאה במקווה לפני חתונתה סוגרת מעגל עם סצנת הפתיחה ומסמנת את מות התקווה. זהו היפוך שמערער את יסודות המסורת עצמה.
התפאורה הנקייה והזורמת של הייקה שלה נמנעת מקלישאות של שטעטל ויוצרת אפקט כמעט קולנועי, המסייע להישאב ליצירה.
הזמרים ניצבים בפני אתגר כפול: דרמה רגשית ומוזיקה מורכבת שאינה מתמסרת בקלות. הקול נדרש להעביר סדקים פנימיים ופחדים, תוך עמידה מול תזמורת צפופה ומאתגרת.
"הדיבוק". צילום: יוסי צבקר
אלה וסילביצקי בתפקיד לאה נושאת תפקיד תובעני במיוחד. היא משלבת שירה לירית, תפילה, זעקה ודיבור, ושומרת על ניקיון ואיפוק גם בשיא הדרמה. דווקא האיפוק מעצים את הסערה. הסדק בקולה והרעד הקל ברגעי המפגש עם חנן, מצמררים.
עודד רייך כחנן מהפנט ומרגש. סצנת ההשפלה מול סנדר קורעת לב, ונוכחותו נשמרת גם לאחר מותו – קול חי, עיקש ודורש.
יונוץ פאסקו כסנדר מעניק לדמות עומק אנושי מורכב, ויאיר פולישוק כצדיק מוסיף נוכחות שקטה אך משמעותית. יעל לויטה, בדמות הקבצנית, מביאה רגעים מזוקקים של רגש; קולה חודר והשירה הנבואית כמעט מצמררת, כשמקהלת האופרה ממלאת תפקיד מרכזי ומדויק לאורך הערב.
בדואטים של לאה וחנן הקולות נשזרים עד טשטוש גבולות. לעיתים נדמה שהוא הצל שלה, לעיתים להפך. הלולאה הרגשית ביניהם מוחלטת.
הרלוונטיות של היצירה ברורה. בישראל של היום המתח בין מסורת לחירות הוא מציאות יומיומית. "הדיבוק" מזכיר שהמתח הזה אינו חדש; הוא היה כאן תמיד. השאלה איננה מי צודק, אלא מה קורה כשהמסורת מפסיקה להקשיב.
זוהי טרגדיה של אטימות. כולם משלמים: לאה, חנן, סנדר והקהילה כולה. אין ניצחון ברור נותר רק סדק.
בעונתה הארבעים ממשיכה האופרה הישראלית לבחור ביצירות מאתגרות שאינן חוששות מעימות. זוהי בחירה שמציבה אותה כמוסד אמנותי חי, בועט ונכון לקחת סיכונים.
"הדיבוק". אופרה מאת יוסף ברדנשווילי לליברית של עידו ריקלין עפ"י ש. אנ-סקי.
המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב. המופעים הבאים: 20, 21, 23 ו-25 בפברואר
