יח"צ. צילום: גל רוזנמן
בעלה של ד"ר אלכס גולד (אלונה סער), ד"ר יונתן גולד, מנהל יחידת ה-IVF, תולה את עצמו בחדרו שבבית החולים. הדבר קורה בסמוך למותה של מטופלת שטיפל בה ושמצבה הסתבך.
שניהם, יונתן ואלכס, הם זוג רופאים ביחידה להפריה חוץ גופית בבית החולים "השקמה". אלכס נמצאת בחודשי ההיריון הראשונים ומתקשה להאמין שיונתן אכן התאבד.
איזו סיבה יכולה הייתה לגרום לרופא מוערך ומאושר לעשות מעשה כה קיצוני? הם הרי היו מאושרים כל כך, במיוחד לאחרונה, עם היוודע דבר ההיריון של אלכס, שהגיע סוף סוף לאחר טיפולים רבים.
נוסף על כך, ד"ר יונתן גולד הוא רופא מצטיין הזוכה להערכה רבה. והיא מוסיפה לשאול את עצמה: איך ייתכן שיונתן בחר לנטוש אותה ואת התינוק שכל כך רצה בו, עוד לפני שנולד?
היא מחליטה לרדת לשורש העניין. הכול נראה לה בלתי הגיוני; היא חושדת שדברים לא תקינים מתרחשים כאן ומגייסת לעזרתה רופא וחבר טוב (עופר חיון), כדי לנסות לגלות את האמת המסתתרת מאחורי ההתרחשויות. ואכן, מהר מאוד היא מגלה רמזים שמגבירים עוד ועוד את סימני השאלה.
מותו הטרגי של יונתן מטלטל את כל הסביבה, לא רק את אשתו אלכס ההמומה, אלא גם את הרופאים האחרים, את עובדי המעבדה וכמובן את מנהל בית החולים (יגאל שדה), שאומר כי הכיר והעריך את יונתן מאוד, לפחות כך הוא מצהיר.
אלכס אינה חוששת לאבד את עבודתה: היא עושה דברים שלא ייעשו, מפרה חיסיון רפואי, גונבת מסמכים ואינה נותנת אמון באיש, מלבד אולי אותו חבר רופא, שבתחילה גם הוא אינו בטוח שהיא צודקת, אך לבסוף נכנע ומסייע לה. החושים שלה מובילים אותה צעד אחר צעד ומאפשרים לה לפצח את התעלומה ולגלות את האמת העצובה והמרה.
לא נעשה ספוילר ולא נספר מהו פתרון התעלומה. את זה תצטרכו לגלות בעצמכם.
יח"צ. צילום: גל רוזנמן
זירה רבת כוחות
המחזאית גילית קוזבה, שהייתה בעבר חברת מערכת עובדה וכעיתונאית חשפה סיפורי שחיתות בבית החולים רמב״ם, ובהם פרשה שעסקה במינון שגוי ומעוות של תרופות נגד סרטן, בחרה, כמי שאמונה על תחקירים, למקם את עלילת מחזה הביכורים שלה ביחידת פוריות.
במציאות הישראלית, טיפולי פוריות הפכו כבר מזמן לזירה רבת כוחות ופגיעה. נשים כמהות להיות אמהות, פחדים המלווים אותן כשהזמן הולך ואוזל, קשיי הגוף הנשי, חברה המקדשת את הסטטוס האימהי והכוח המיוחד שיש לרופאים המטפלים, המהווים שער לעתיד המקווה.
העלילה בהצגה אמנם בדיונית, אך היא בכל זאת מעוררת אי נוחות. לאורך כל הצפייה נדמה שאנחנו מתבוננים במציאות מוכרת, לא בפנטזיה ולא בסיפור רחוק ומופרך, אלא במשהו שנחשפנו אליו ושקרוב אלינו.
הסיפור נע כל הזמן בין ההווה לעבר, בין רגשות ויחסים לבין אמיתות, הסתרה ושקרים, ומוסיף עוד ועוד נדבכי גילוי בדרך להבנת התעלומה ולפתרונה.
יח"צ. צילום: גל רוזנמן
כתיבה, בימוי ומשחק
המחזה כתוב היטב, עם דיאלוגים שנונים; ההצגה קצבית והמשחק משובח. כל מה שמתרחש על הבמה נדמה נגיש ובלתי אמצעי.
הבימוי של דפנה זילברג דינמי מאוד; המעברים בין הסצינות מהירים, והדבר משקף היטב את מה שאנחנו יודעים על המערכת הרפואית, שבה הכול מתרחש ללא שהיות.
דבר אינו נעצר שם לרגע. ואנחנו, שגדלנו על סדרות בתי חולים למיניהן, אף מוצאים את עצמנו לעיתים חשים שמה שמתרחש לנגד עינינו מוקרן על מסך קולנוע.
מעצב התפאורה ניב מנור יצר במה קרה ופונקציונלית מאוד, והבחירה להשתמש בווידאו ברקע מחזקת את תחושת הניכור ואף את החרדה, פועל יוצא מיידי של העולם הטכנולוגי העכשווי.
המוזיקה של דניאל סלומון מוסיפה למתח, אם כי לטעמי היא מדגישה מעט יותר מדי את הדרמה.
אבל מעבר לכל אלה, יש בהצגה קבוצת שחקנים מתוזמרת היטב, המציגה תמונה רחבה של דמויות. כולם יחד יוצרים מארג שלם של טובים ורעים, של מי שאנחנו מזדהים איתם ושל מי שמעוררים בנו רתיעה.
אלונה סער כד"ר אלכס גולד היא התגלמות הגיבורה הפגיעה מצד אחד, אך מלאת האנרגיה והנחישות מצד שני. יגאל שדה כריזמטי, סמכותי ואסרטיבי, אך כבר מהרגע הראשון ברור שהוא מסתיר משהו, ואולי אינו ישר כפי שהוא מתאמץ להציג את עצמו.
שאר השחקנים, אימרי ביטון, אבישי מרידור, מרינה שויף, הילה שלו ו־קורל קרואני, מגלמים דמויות אמינות מאוד, ענייניות ומשדרות סוג של בהילות, כיאה למערכת לחוצה ותובענית.
ועוד הערה בשולי הביקורת: שם ההצגה הוא "מלאכים בלבן", אבל הרופאים כאן אינם מלאכים. הם אנשים בשר ודם, קצרי רוח, לעיתים אטומים, תאבי בצע, וחלקם אף יהירים.
ועל אף כל האמור, אי אפשר שלא להזדהות עם רגעי התסכול, הכעס, התובענות וההתמודדות עם הדילמות שההצגה מציגה. אני תוהה אם אולי בכך טמון כוחה.
לכו לראות.
