הרומן "כל החיים לפניו", שראה אור בשנות השבעים של המאה הקודמת תחת שם העט אמיל אז׳אר, הוא אחד הספרים האהובים, החריפים והמשפיעים ביותר של הסופר היהודי־צרפתי רומן גארי. 

גארי – דיפלומט, טייס, אינטלקטואל ואחד הקולות הספרותיים הגדולים של המאה העשרים – בחר לפרסם את הספר בזהות בדויה, מהלך ספרותי מבריק ומתריס שאִפשר לו לבחון מחדש מושגים של זהות, קול, גיל ושייכות, ואף “לשחק” עם הממסד הספרותי הצרפתי. 

הספר זכה בפרס גונקור היוקרתי והפך עם השנים לקלאסיקה אוניברסלית, בין היתר בזכות האנושיות העמוקה שבו והיכולת לדבר על שוליים, עוני, זקנה וטראומה מבלי לאבד הומור, רוך ואמונה באדם. 

שפתו הייחודית – צרפתית מדוברת, מחוספסת ורבת רבדים, המתובלת בביטויים מן הרחוב, בפרסומות התקופה ובמילים ביידיש ובערבית – נשמעת מבעד לתודעתו של ילד, ומעניקה למציאות הקשה ממד של עיוות, פיוט וחמלה גם יחד. 

צילום: אילן בשור

אני זוכרת כיצד בנערותי קראתי את הספר, שהיה ברשימת הספרים בתיכון, והתחברתי לדמותה של מאדאם רוזה, עם ליבה הפתוח והאוהב.

במרכז הרומן עומדת מאדאם רוזה, ניצולת שואה וזונה לשעבר, המתגוררת בשכונת עוני בפריז ומקדישה את חייה לגידול ילדיהן של נשים העוסקות בזנות.

היא מגדלת כל ילד על פי מוצאו, מקפידה להכיר לו את מנהגי תרבותו ואמונתו, אף שהיא יודעת היטב שהבדלי דת וגזע היו גם מקור לרוע שחוותה על בשרה. 

בדירתה הקטנה והמתפוררת נאספים ילדים חסרי בית – קהילה של שוליים בתוך שוליים. אחד מהם הוא מומו־מוחמד, ילד מוסלמי שהוריו נעלמו, ומאדאם רוזה ממשיכה לגדל אותו גם כשאיש כבר אינו משלם עבורה. 

בין השניים נרקם קשר עמוק, חכם ומלא אהבה: קשר של אם ובן, אך גם של שני בני אדם בודדים הנאחזים זה בזה מול עולם שאינו תמיד רחום. זוהי ברית שיש בה חרדה ותלות לצד מסירות ונחמה, אהבה עד המוות – ואולי גם מעבר לו.

חמלה כמעשה חתרני

כבר עם צאתו עורר הספר רגשות עזים של אנושיות, אחווה בין עמים וחמלה החוצה גבולות דת וגזע, והפך את מומו ומאדאם רוזה לדמויות תרבות מיתיות כמעט.

עם זאת, מאחורי האהבה הציבורית הסתתרה גם כוונה ספרותית חדה יותר: גארי ביקש לא רק לרגש אלא גם לערער, לשבור מוסכמות, ולבחון כיצד סיפור המסופר מפיו של ילד יכול להכיל ביקורת חברתית ופוליטית חריפה מבלי להטיף. החמלה ברומן אינה סנטימנטלית אלא מורכבת, חתרנית, לעיתים אפילו לא נוחה.

מעבר לעלילה האישית, הספר מציע קריאה רחבה על מפגש בין תרבויות, על זהות יהודית ומוסלמית החיות זו לצד זו, על זיכרון השואה כטראומה שאינה מרפה, ועל האפשרות לבנות משפחה גם מחוץ למסגרות המקובלות. זהו סיפור על הישרדות, אך לא פחות מכך על אחריות מוסרית בעולם שמעדיף להסיט מבט.

צילום: אילן בשור

בין הספר לבמה: מה התרכך, ומה נותר חד ונוקב?

כעת, זכתה היצירה לעיבוד בימתי בתיאטרון באר שבע, בבימויו של אמיר י’ וולף, בתרגומו של דורי פרנס ועל פי המחזה שעיבודו זכה בפרס מולייר בשנת 2008.

ההפקה הישראלית מביאה לבמה קריאה עכשווית לסיפור הקלאסי – קריאה שמודעת היטב למטען הספרותי וההיסטורי של המקור, אך גם מבקשת לדבר אל ההקשר המקומי של ישראל בשנת 2026. 

אם הרומן נכתב מתוך מציאות צרפתית רוויית הגירה, עוני וזיכרון מלחמה, הרי שהבמה הישראלית מעניקה לו שכבת הדהוד נוספת, שבה המפגש בין יהודייה ניצולת שואה לילד מוסלמי נטען במשמעויות אקטואליות במיוחד.

את דמותה של מאדאם רוזה מגלמת אסתי זקהיים, בתפקיד טעון, חזק וחשוף. לקראת ההצגה בחרה זקהיים לכתוב על ידה את המספר המקועקע של חמותה, ניצולת שואה – מחווה אישית המעמיקה עוד יותר את החיבור בין הביוגרפיה, הזיכרון והדמות הבימתית.

מולה ניצב שון עיסא בתפקיד מומו־מוחמד, בנו של השחקן נורמן עיסא, בתפקידו התיאטרוני הראשון – תפקיד הדורש שילוב של תמימות, חוצפה, חוכמה וכאב. 

לצידם משתתף לואי נופי בתפקיד כפול – רופא ואב שמגיע לתבוע את בנו – וביחד הם יוצרים משולש אנושי שמחזיק את לב ההצגה.

כריכת הספר "כל החיים לפניו". צילום: הוצאת עם עובד

המשחק בהצגה נשען על דיוק רגשי ועל נוכחות בימתית שקטה אך עוצמתית. זקהיים בונה את רוזה לא כדמות מיתית של "אם גדולה", אלא כאישה שבורה, עייפה, לעיתים חדה ולעיתים מצחיקה, שמאחורי קשיחותה מסתתר לב רך ופגיע. 

הבחירה במינימליזם משחקי, כמעט מאופק, מהדהדת את רוח הרומן עצמו, שבו הדרמה הגדולה נולדת דווקא מן היומיום ומהפרטים הקטנים. 

גם שון עיסא מצליח ללכוד משהו מן הקול הילדי של מומו הספרותי – מבט סקרן, חד אבחנה ולעיתים חצוף, אך כזה שטומן בחובו בדידות עמוקה וחיפוש מתמיד אחר אהבה.

הדיאלוגים, בתרגומו הזורם של פרנס, שומרים על המתח שבין גסות לרוך, בין צחוק לכאב – אותו מתח שמאפיין את ספרו של גארי־אז׳אר. אלא שכאן, על הבמה, החמלה מקבלת ממד מוחשי ומיידי: מבטים, שתיקות וקרבה פיזית מחליפים את המונולוג הפנימי של הספר. 

אם ברומן נותר מקום לאירוניה חדה ולעיוות לשוני שמערער את הקורא, הרי שהעיבוד הבימתי בוחר לעיתים לרכך את הפינות ולהתמסר לרגש – בחירה שמעניקה להצגה כוח רגשי גדול, גם אם היא מוותרת במידת מה על החריפות הפרועה של המקור.

וולף מתאר את הבחירה להעלות את המחזה כמעשה אישי ופוליטי כאחד: מפגש בין־דורי ובין־תרבותי, בין יהודייה ניצולת שואה לילד מוסלמי, החיים יחד בדירה קטנה ועלובה ומצליחים לראות זה את זה מעבר לדת, לגזע ולגיל. בדירה של מאדאם רוזה, הוא אומר, יש אהבה, דאגה הדדית ורצון לשרוד יחד – מסר בעל חשיבות מיוחדת בחברה הישראלית של ימינו.

המרחב הבימתי, בעיצובה של סבטלנה ברגר, תורם רבות לאווירה: הדירה המרחפת על במה מסתובבת, המרתף הסודי שבו רוזה פוגשת את זיכרונה ואת יהדותה, והתאורה והמוזיקה המלווים את המעברים בין המרחבים – כל אלה יוצרים עולם תיאטרוני שמכבד את המקור הספרותי אך גם מעניק לו חיים חדשים.

בסופו של דבר, ההצגה מותירה את הקהל עם אותה תובנה בסיסית שמלווה את הרומן כבר חמישה עשורים: שבעולם אלים, עני ומנוכר, החמלה אינה מחווה רגשית נוחה או פתרון אסתטי, אלא בחירה מוסרית תובענית, הכרוכה במחיר. 

אם ספרו של גארי־אז׳אר לא ביקש מעולם לנחם את קוראיו אלא לערער אותם, הרי שהעיבוד הבימתי בוחר להציע מרחב של הקשבה, קרבה ואמפתיה. 

בין החריפות הספרותית של המקור לרוך התיאטרוני של ההצגה נפתח פער — לא של חולשה, אלא של עמדה. פער שמזמין את הצופה לשאול לא רק מה נותר מהסיפור, אלא מה אנחנו עצמנו מבקשים ממנו כיום.