יח"צ, צילום: אורית פניניאני הגעתי להופעה של דיקלה בבארבי בשבת האחרונה בלי רשימה ובלי שיר אחד בראש – וכמה טוב שכך. זו הייתה חוויה כמעט אנתרופולוגית: להתבונן, להקשיב, להבין למה אנשים כל כך אוהבים אותה.
בשנים האחרונות הלכתי ללא מעט הופעות, וכולן היו של אמנים שאני מכירה בעל פה. אני זוכרת את סדר השירים, יודעת באיזה שנה יצא כל אלבום, ובכמה מהמקרים גם את המיקוד שבו הם גרים. כן, יש לי קטע כזה. הצלחתי לגרום לו להישמע לגיטימי, כי בעולם מקביל כנראה הייתי דמות בסדרת פשע בנטפליקס. אבל אני שומרת על הקשרים שלי עם האמנים בגבולות החוק: מפרגנת, ובמקרה הגרוע: גרופית מריירת. לא יותר מזה.
ודיקלה? לא יודעת איפה היא גרה, לא מעודכנת בסטטוס המשפחתי שלה, וגם לא סגורה על הביו בוויקיפדיה. אבל אני נמסה בכל פעם שהשירים שלה מגיעים לרדיו.
יש בה קול שלא דומה לאף אחת אחרת: שירה יוצאת דופן, נוכחות שמבדלת אותה מכל השאר. כשגיליתי שהיא מופיעה יום לפני יום הולדת עגול ויקר – זה הרגיש כמו מאץ׳ משמיים. והלכתי. בפעם הראשונה לראות את דיקלה על הבמה.
הכול התחיל בול בזמן, באולם הבארבי שבנמל יפו וזה כבר סימן מבטיח. 20:30 פתיחת דלתות, וב-22:00 בדיוק, כמו שעון, דיקלה עלתה לבמה. בלי "תיכף נתחיל", בלי משחקים. פשוט נכנסה, נעמדה, פתחה את הפה ומילאה את כל החלל. ישר לעומקים של הלב.
מהרגע הראשון היה ברור: היא באה בווליום רגשי גבוה. ניהלה אותו בדיוק כמו ווייז משומן ששרטט את המסלול מראש. היא לא קפצה ישר לקצב, אלא פתחה עם השירים המרגשים יותר – אלה שהלב מזהה לפני שהמוח נזכר במילים.
יח"צ, צילום: אורית פניני
בהתחלה שקטה ונושמת, אחר כך גל חם של סאונד ששוטף את האולם. ואם אני נשמעת לרגע כמו איל שני שמדבר על עגבניות, זה רק כי ההופעה הזו מוציאה מכולנו קצת שירה.
כעבור עשרים וחמש דקות דיקלה כבר טיפסה לאט לאט לאזור החפלה – מסע רגשי שהתחיל בשקט פנימי והסתיים בידיים באוויר.
דיקלה שרה מדהים. בלי זיוף, ובעיקר בלי פוזה. קול חד ומדויק שחותך את האוויר כמו חוט אור. הסאונד היה מהמם: נקי, עשיר, כזה שאתה מרגיש כל כלי בנפרד ואת כולם יחד. זה הרגיש כמו להיות בתוך אלבום.
יח"צ, צילום: אורית פניני
בין השירים היא גם דיברה, במינון הנכון. באחד הרגעים היא חייכה ואמרה בקול רועד: "אני נראית אש, נכון? אבל שתדעו שאני הכי מתרגשת. אני רועדת כאילו זו ההופעה הראשונה שלי". וזו באמת הייתה הפעם הראשונה שלה בבארבי. מרענן ומקסים לשמוע אותה מתפשטת מרגע של פאסון וחושפת רגש אמיתי.
בהמשך הערב, אחרי השירים השקטים והעמוקים, הגיעה התפנית והחפלה התחילה. הקהל, שמכיר אותה הרבה יותר ממני, קם, מחא כפיים, שר, רקד.
באמצע ההופעה עלה גם מארק אליהו עם הקמנצ`ה שלו, זוהר על הבמה לא רק בזכות החולצה הלבנה המכופתרת.
יח"צ, צילום: אורית פניני
הוא הצטרף לשיר משותף, אחר כך ביצע קטע קצר משלו שנשזר לתוך הערב באופן כמעט מושלם. זה היה כל כך יפה וקצר מדי בכנות. לקראת הסוף, דיקלה אירחה את מושיק עפיה לשיר אחד שעשה לה המון כבוד.
שעה וחצי לאחר מכן ההופעה הסתיימה, גם היא – בלי גימיקים של אנקורים מיותרים. זו לא הייתה הופעה שמנסה להרשים. זו הייתה הופעה שמבקשת להרגיש. בלי פוזה, בלי אפקטים, בלי עודף הפקה. רק קול גדול, לב פתוח ונגנים שמחזיקים את זה באיזון עדין בין דיוק לטירוף.
יח"צ, צילום: אורית פניני
ואני, שהגעתי בלי שירים בראש, מצאתי את עצמי פנויה להתבונן. על התאורה הרכה, על השנדליר שהתרומם בתחילת ההופעה, על מארק אליהו כשהוא פוגש את הצליל הנכון, על דיקלה שמרימה את קולה ונותנת לו להתנגש בקירות של הבארבי.
אז ככה זה, הא? כשאין לך ציפיות – אתה באמת רואה הכול. במובן מסוים, זו הייתה תצפית אנושית יותר מהופעה.
ובפעם הבאה? אני אבוא אחרת. עם כתובת מדויקת, מיקוד, ואולי גם מידת הנעליים של דיקלה. אבל בקטע טוב, לא מקריפ.
