אוליביה ניוטון ג`ון – גריז. צילום מסך
 
הגידו מזל טוב לדני זוקו, לסנדי אולסון, לבטי ריזו למקניקי ולצ`ה צ`ה שסחפה את תחרות הריקודים בתיכון ריידל – "גריז" חוגג החודש 48.

כן, כן, מתברר שממש החודש מציין המיוזיקל הנצחי, 48 שנה מאז הועלה לראשונה בשנת 1972 ו-42 שנה מאז יצא העיבוד הקולנועי שהתבסס עליו בכיכובם של ג`ון טרבולטה ואוליביה ניוטון–ג`ון.

"גריז" נחשב עדיין לאחד ממחזות הזמר המצליחים בהיסטוריה, ובכל גרסה שנעשתה לו ברחבי העולם התחרו מיטב הכישרונות על התפקידים הנחשקים על תפקידיהם של דני הגריזר, הצ`חצ`ח המקובל  וסנדי הילדה–טובה–אוסטרליה מהתיכון האמריקאי של סוף הפיפטיז, שהפכה בשביל האהבה מילדה טובה בסוודר, קוקו וחצאית לילדה רעה בבגדי עור, סיגריה, עקבים וסלסול קטלני בשיער.

ברוח חגיגות המיוזיקל, בחרתי לספר לכם על היום שבו הפכתי אני לאוליביה ניוטון ג׳ון!!!

הסרט "גריז" כידוע הניב פסקול עשיר ברוח שנות החמישים המאוחרות, עם להיטי ענק שהפכו לקאלט אצל תיכוניסטיות צווחניות במסיבות פרום, מועדוני קיבוצים וחתונות – "Grease Lightning", "Sandy" ו-"Summer Nights".

ובהתאמה, בכל פעם שהשיר הידוע "You are the one that I want" מתוך הפסקול הזה מתנגן לו, הלב שלי מתחיל להשתולל, שלא נדבר על הגוף שזז ומקפץ מתוך הצלילים או שמא מתוך הזיכרונות.
 


אני שבה לתקופה שהסרט יצא לאקרנים, הייתי אז כמעט ביצית, או בת… מפאת צניעותי אוותר על חשיפת הגיל…

אני נזכרת בימי שישי העליזים, שבהם היינו מבלים בפיצה השכונתית כל חבריי הכיתה. על 7 דקות בגן עדן ומה שקרה שם לא אספר הפעם, אשאיר אתכם סקרנים לפעם אחרת.

תמיד הייתי לבושה בדיוק כמוה: מכנסים שחורים צמודים, חולצה שחורה מחמיאה וכמובן העפתי מפניי את משקפי הראייה הירוקות שלי, עבות כמו תחתית של קוקה קולה. אולי היום מדובר במוצר אופנתי, אך אז לא ממש הבנתי של מי היה הרעיון, משקפיים ועוד בצבע של צפרדע רטובה.

פילחתי קש מהפיצריה כתחליף לסיגריה, והייתי רוקדת כמוה. מחקה את ההבעות שלה, פשוט הערצתי אותה. מה שהפריד ביני לבינה היה בסך הכל קול כמו שלה ושיער בלונדיני שופע, מתולתל והורס, בכל השאר היינו ממש דומות.

והנה עברו חלפו כמה שנים, ובמסיבת פורים השכונתית אני ורן הבן של השכן, התחפשנו לסנדי אולסון ולדני זוקו עם האאוטפיט התואם וכל הגינונים שביניהם, כולל הסרת מעיל העור תוך שעף היישר אל הקהל ההמום, הסיגריה על הרצפה והאנרגיה המטורפת שהתפרצה שם…

לא דפקנו חשבון והתוצאה כמובן לא איחרה להגיע – מקום ראשון בתחרות התחפושות. והפרס, איך לא? תלושים לספרים ברשת סטימצקי, הרי קצת תרבות לא תהרוג אף אחד.

בשנה שעברה, התקיימה לה מסיבה נוספת, הפעם חגג מחזור כיתה ז׳ איחוד (את שנת המחזור אחסוך מכם) ולאירוע המרגש בפני עצמו, הנפקתי תכנית אומנותית שבה גם נטלתי חלק פעיל כאמן מארח.
 
חלק מהרפרטואר כלל את הזיכרונות משכבר הימים (את סיפור נוסטלגיה 1 אודות "שיר הפרחה" כבר חשפתי בעבר) ובתוכם גם הסרט "גריז".
 
יפעתדיסקין א-לה אוליביה ניוטון ג`ון, פרטי

גם פה השארתי את בני הכיתה דאז המומים מהשטויות שלי ונתתי שואו, מה שנקרא א-לה אוליביה ניוטון ג’ון במיטבה, שואו שיאה למי שהותירה אחריה מורשת חשובה של ריקודי שורות, ניפוח השיער ומשחק מוגזם.

המוזיקה אומנם לא עבדה כמו שצריך – אבל בסופו של דבר צלחתי את המשימה למול הצחוקים המתגלגלים של בני כיתתי לשעבר ומורתנו האהובה שהייתה אורחת הכבוד במפגש.

אני חייבת לציין שמאז ועד היום אני מתרגשת כמו ילדונת שצפתה בסרט רומנטי כשהשיר "You are the one that I want" מתנגן לו ברקע ומזכיר לי את אותם רגעי הנוסטלגיה שאני כל כך מתעקשת לחבק בליבי!!! 
 
 
והאמת יש גם סיבה נוספת.

אם תחשבו על זה רגע, ולמרות כל הביקורת שספג העיבוד הקולנועי למיוזיקל הזה במשך השנים שחלפו, שהרי בשורה התחתונה "גריז" הוא בבחינת שיר הלל להטרוגניות ולגיוון חברתי, כך שלצד היותו מופע בידורי ענק הוא הצליח בהחלט לשנות את פני החברה, לנפץ את הגזענות, את האשליות והכאוס שעוטפים את חיינו.

"גריז" מבחינתי הוא הרבה יותר מעוד סתם סרט, הוא מסמך מרתק שמבקש לנטוע בכולנו את הצורך הבסיסי להאמין בעצמנו!