יח"צ. לאוני באש בסרט "משמרת מאוחרת". צילום: קיסטון
חרף הדימוי של מערכות הבריאות באירופה כמתקדמות ואיכותיות, בתי חולים רבים מתמודדים כיום עם מחסור חמור בכוח אדם, שחיקה נפשית של הצוותים הרפואיים, עומסי עבודה הולכים וגוברים וקיצוצים תקציביים.
המספרים מדברים בעד עצמם: לפי כותרות הסיום של הסרט, שווייץ, אחת המדינות העשירות והמפותחות בעולם, צפויה עד שנת 2030 למחסור של 30 אלף עובדי סיעוד, ו-30 אחוז מהאחיות המוסמכות פורשות בתוך ארבע שנות עבודה בלבד.
ואין זו בעיה שוויצרית בלבד: ארגון הבריאות העולמי מעריך כי עד אותה שנה יהיה מחסור עולמי של 13 מיליון אחים ואחיות.
בכך מתמקד הסרט השוויצרי־גרמני "משמרת מאוחרת" (Late Shift) של הבמאית פטרה וולפה (Petra Volpe), שקצר שבחים כבר מבכורתו בפסטיבל ברלין ונבחר לייצג את שווייץ בטקס האוסקר 2026.
במרכזו ניצבת פלוריה, אחות חדר ניתוח העובדת בבית חולים מחוזי בקנטון ציריך.
היא רגילה לעומסים, למחסור בכוח אדם וללחץ בלתי פוסק, אך במהלך משמרת אחת הכול מתחיל להתפרק: קולגה נעדרת בשל מחלה, אחות מתלמדת זקוקה לליווי צמוד, מטופלים ממתינים, בני משפחה לוחצים, ובתוך המציאות הכאוטית הזו פלוריה עושה טעות קטנה אחת.
מרגע זה הסרט הופך למרוץ מרטיט עצבים נגד הזמן, האשמה והמערכת עצמה.
פלוריה מגולמת על ידי לאוני בנש (Leonie Benesch), שחקנית גרמנייה שכבשה את הקהל בדרמה הפדגוגית "חדר מורים", שהיה מועמד לאוסקר, וזכתה לשבחים גם על תפקידה במותחן "5 בספטמבר".
כאן היא נושאת על כתפיה סרט שלם, נמצאת כמעט בכל רגע על המסך ומזמינה את הקהל להרגיש בדיוק את מה שדמותה חשה.
הסרט מעביר באופן כמעט ריאליסטי את האחריות העצומה ואת התחושה שאין אפילו רגע לנשום, שאיתו מתמודדים אחיות ואנשי צוות רפואי בבית חולים.
שמונה שעות נדחסות לתוך 90 דקות, מה שיוצר תחושה של התרחשות כמעט בזמן אמת, בדומה לסדרת HBO המצליחה The Pitt.
אך בשונה ממנה, אין כאן התמודדות עם מקרי קיצון כמו תאונה רבת נפגעים או מחלה מסתורית. הרעיון שבבסיס הסרט הוא להציג ערב טיפוסי בבית חולים, ומתברר שזה לגמרי מספיק.
דרך המבט האנושי והכמעט דקומנטרי של הבמאית, הופך בית החולים למראה של חברה שלמה, המצפה מאנשי הרפואה להמשיך לתפקד ללא הפסקה גם כשהם עצמם נמצאים כבר על סף תשישות.
יח"צ. לאוני באש בסרט "משמרת מאוחרת". צילום: קיסטון
בעוד שבתי חולים בקולנוע ובסדרות מוצגים לא פעם כזירות של דרמה וגבורה, הסרט מצליח לעשות משהו אחר: לקחת משמרת רגילה לכאורה ולהפוך אותה לסרט מתח אנושי עוצר נשימה.
בין המטופלים בולטים מהגרים ממדינות שונות המתקשים לתקשר בגרמנית, פרט שמחדד את הממד האנושי של עבודתה של פלוריה, הקשובה לכולם עד כמה שזמנה מאפשר לה.
ציר מתח נוסף מתווסף דרך דמותו של מטופל בעל ביטוח פרטי, המצפה ליחס מיוחד על חשבון פציינטים אחרים, מרכיב שמחדד את הרובד המעמדי של הסרט, גם אם זהו הרגע היחיד שבו הוא מרגיש מעט קלישאתי.
הלב יוצא אל דמותה הפגיעה והרגישה של פלוריה, והאותנטיות ניכרת בכל פריים. לא במקרה: כדי להתכונן לתפקיד עברה בנש הכשרה בבית חולים בשווייץ, ליוותה אחיות במהלך עבודתן ולמדה את שפת הגוף, הקצב, הנהלים והפעולות היומיומיות.
וההשקעה ניכרת בכל סצנה: הדרך שבה היא מחזיקה ציוד רפואי, מדברת עם מטופלים או מגיבה תחת לחץ יוצרת תחושת אותנטיות נדירה.
פלוריה אדיבה כלפי כל המטופלים, גם כלפי אלה שמזלזלים בה, מקצועית גם ברגעי לחץ קיצוניים, ובסופו של דבר אנושית: נסדקת, מפחדת לטעות ונושאת עמה גם מעט מהחיים האישיים שאינם בדיוק פיקניק.
יח"צ. לאוני באש בסרט "משמרת מאוחרת". צילום: קיסטון
תנועות מצלמה ארוכות וחלקות הנצמדות אליה במסדרונות, מעשה ידיה של הצלמת הגרמנייה יודית קאופמן, שעבדה עם בנש גם ב"חדר מורים" וזכתה על עבודתה כאן בפרס הצילום הטוב ביותר בפסטיבל Camerimage היוקרתי, מדגישות את המקצוענות והריכוז של פלוריה.
לצד הצילום תורמת למתח גם המלחינה הצרפתייה אמילי לוויינז פארוש, שיצרה פסקול קצבי וטורדני המשתלב עם צלצולי הטלפון הבלתי פוסקים של פלוריה, שתמיד משיבה ותמיד בענייני עבודה.
התסריט מבוסס באופן חופשי על ספרה של האחות מדלין קלבלאג׳, "העבודה שלנו אינה הבעיה, הקונטקסט הוא הבעיה", שבו תיארה את חוויותיה כאחות צעירה במערכת בריאות עמוסה ושוחקת.
הספר עורר בשווייץ דיון ציבורי רחב על תנאי העבודה של צוותים רפואיים, והסרט ממשיך את אותו קו ביקורתי, לא נגד הרופאים או האחיות, אלא נגד מערכת שדורשת מהם לתפקד בתנאים בלתי אפשריים.
העיתונות האירופית הרעיפה שבחים על הסרט. מבקרים בגרמניה ובשווייץ תיארו אותו כ"אחד הסרטים הריאליסטיים ביותר שנעשו על מערכת הבריאות המודרנית", בעוד אחרים השוו את תחושת הלחץ המתמשכת לסרטי המתח של האחים דארדן.
היו אף מי שכתבו כי מדובר ב"סרט אימה ביורוקרטי", כזה שבו האויב האמיתי אינו אדם מסוים, אלא עומס, שחיקה והיעדר זמן.
יח"צ. לאוני באש בסרט "משמרת מאוחרת". צילום: קיסטון
"משמרת מאוחרת" הוא גם עדות להתבגרותה המקצועית של וולפה כקולנוענית. סרטה הקודם, "עושות סדר" (2017), היהיה דרמה קלילה על מאבק נשים לזכות הצבעה בשווייץ של 1971, נאה אך מעט טיפוסית.
ב"משמרת מאוחרת" היא מגיעה מגובשת ובטוחה הרבה יותר, ומאחוריה כבר מונח סרטה הרביעי, "פרנק ולואיס", דרמה דוברת אנגלית על אסיר עולם המטפל בחבריו לכלא, בכיכובו של קינגסלי בן-אדיר. הוליווד, ככל הנראה, כבר לא רחוקה.
מעבר לביקורת החברתית, "משמרת מאוחרת" מצליח לגעת בשאלה עמוקה יותר: מה קורה לאנשים שמקדישים את חייהם לטיפול באחרים, כשכבר לא נותר מי שיטפל בהם?
כשנגמרת המשמרת ומתחיל להתנגן שיר הסיום, "Hope There`s Someone" בביצוע אנתוני והג׳ונסונס, אפשר סוף סוף להרפות ולעכל את מה שראינו.
מעטים הסרטים שמצליחים לגרום לצופה לצאת מהאולם מותש רגשית, אבל גם מלא הערכה כלפי האנשים שעליהם הם מדברים.
