יח"צ. "פרטיזניה" – להקת ענבל. צילום: אסקף
יש משהו בתיאטרון ענבל שמעורר ציפייה ל"כל האמת בפרצוף", בלי צורך בזיקוקי דינור או בפירוטכניקה. הפעם אתגרתי את עצמי. פרט לשם היצירה, הידיעה שמדובר במופע בכורה, חצי שורת מידע והמיקום, הגעתי קלולס – דף חלק.
על הבמה תלויה שורת מטפחות תקופתיות, צבעוניות ומגוונות, בקו ישר. זהו. ברקע נשמע סאונד שקט ומסקרן. חושך.
מרגע זה מתחילה יצירה בת קצת פחות משעה, שמותירה את הצופה דרוך. היא מעוררת תחושות ורגשות של אז והיום, מצליפה קלות, מקלפת, וכצפוי מניחה את הדברים כפי שהם, בלי שום אפקט סינדרלה.
רקדנים ורקדניות, בתיאום מופתי, נעים בתוך מבנים קבוצתיים שנבנים ומתפרקים שוב ושוב.
הם מחפשים תזמון, מגע ועוגן משותף, בעוד הגוף מגולל סיפור שמצליח להיות אישי וקולקטיבי בעת ובעונה אחת. הלבוש פשוט ונקי, מדבר את רוח התקופה, ובימים שבהם הריקוד הפך למיינסטרים, בולט במיוחד האופן שבו גבולות הגוף נמתחים כאן בטבעיות, בלי מאמץ ובלי גימיקים.
יח"צ. "פרטיזניה" – להקת ענבל. צילום: אסקף
ללא תפאורות גרנדיוזיות, היצירה מובילה את הצופה אל יערות הפרטיזנים, לא כיער ממשי, אלא כמרחב של זיכרון, הישרדות ותקווה. הרקדנים בונים ומפרקים את המרחב, נטמעים תוך שהם משתלבים זה בזה ויוצרים תחושה המזכירה כי הדרך עצמה חשובה לא פחות מהיעד.
את "פרטיזניה" יצרה סתיו סטרוז' בוטרוס במיוחד עבור להקת המחול ענבל.
נקודת המוצא שלה היא במסורות הפולקלור הגיאורגי והפולני, והיא שואבת השראה מסרטו של הבמאי הפולני-יהודי פאבל פאבליקובסקי (Paweł Pawlikowski), "אהבה בימים קרים" (2018), העוסק בחייה של מזובשה, להקת השירה והריקוד הפולנית, לאחר מלחמת העולם השנייה.
סתיו חתומה גם על עיצוב הבמה והתלבושות, והייתה שותפה לעיצוב הסאונד לצד עדי בוטרוס. יחד הם יוצרים שפה בימתית מגובשת, שמצליחה לחבר בין שורשי המסורת התימנית של להקת ענבל לבין הפולקלור של הקווקז ומזרח אירופה, בלי שאף עולם לא מאפיל על האחר.
ברק מרשל, המנהל האמנותי של להקת המחול ענבל: "כניסתה של סתיו סטרוז בוטרוס לתפקיד הכוריאוגרפית האורחת הראשונה משקפת במדויק את המדיניות החדשה של ענבל, השואפת לשלב בין חומר תרבותי ואתני לבין שפה עכשווית. אף על פי שהוכשרה כרקדנית מודרנית ורקדה בלהקות מובילות, בחרה שלא להתנתק משורשיה, אלא לפנות אל מורשתה האישית כמקור השראה מרכזי".
יח"צ. "פרטיזניה" – להקת ענבל. צילום: אסקף
גם בלי יער על הבמה, מרגישים את עומקו. הרקדנים רוקדים עם זיכרון המטפחות והצבעים, עד לקו הדק שבין חיים למוות. הם נושאים עמם מטען משותף של ערכים, תרבות ומסורת, ייחודיות מאפשרת לצד יחד עוצמתי.
אביזר אחד נחקר מול הקהל בשלל תצורות ומעורר מחשבות על יחד ולחוד, על היחיד מול הקבוצה, על עזרה הדדית ועל בדידות. על חירות והיעדרה, על מסורתי וחדש, ועל כוחה של האמנות לחבר, לרפא ולהחיות. התחלות וסיומים, מוות וחיים.
הרקדנים ממלאים את החלל בפרטי פרטים, ושברי התנועה שלהם מתחברים לשלם עוצמתי, שמותיר את הצופים מרותקים גם לאחר שהאורות נדלקים.
כמו בכל יצירת אמנות טובה, גם כאן הצפייה אינה מסתיימת עם מחיאות הכפיים. היא מזמינה לעבד את העולם הפנימי, להשיל מגננות, להרפות מהשליטה ולאפשר לחלקים העמוקים יותר לדבר. קצת כמו התבוננות בכתמי רורשך, שכל אחד רואה בהם משהו אחר.
אלה בדיוק המחוזות שאליהם לוקחת "פרטיזניה". בלי ספוילרים, היא מצליחה לגעת בזיכרון, במאבק ובתקווה, מסע פרטיזני שמרגיש רלוונטי מאוד גם לכאן ולעכשיו.
רקדנים יוצרים: שיר לוי, עדן ירדן מירון, נועה טולדנו, תמר קלימי, אלה רובינגר, ירדן, שי והב, יהב סבג, יובל לביא, ירדן ישורון. ליווי אמנותי: עדי בוטרוס. עיצוב תאורה: רותם אלרואי.
לזכור. לקוות.
