"בארץ הזו העבר הוא תמיד הכי אקטואלי": כשאמנות פוגשת טראומה

 

באווירה הטעונה של הקיץ הנוכחי השיק מוזיאון פתח תקווה לאמנות אשכול תערוכות שנוגע בעצב הלאומי ובזיכרון האישי.

 

תשע תערוכות – שמונה יחיד ותערוכה קבוצתית נוספת – שיוצגו עד 22 בנובמבר, עוסקות בנושאים שהפכו למרכזיים בישראל של היום: מלחמה, הגירה, זיכרון טראומטי ומלנכוליה.

 

"בתקופה של חוסר וודאות וכאב, אנו מזמינים את הקהל למפגש עם יצירה שעוסקת בזהות ובזיכרון", אומרת רעות פרסטר, מנהלת המוזיאון. "האמנות בתערוכות החדשות אינה מפלט מהמציאות – אלא דרך להעמיק בה, להבין אותה ולמצוא בה אנושיות".

 

המילים הללו מקבלות משמעות מיוחדת לאור התערוכה המרכזית של אלה אמיתי סדובסקי, "פתאום כשחשבת שזה כבר איננו".

 

המיצב הרב-חושי חוזר לזיכרונות ילדות במקלט בקיבוץ גשר בזמן מלחמת ההתשה, אך מושפע באופן ישיר מאירועי השבעה באוקטובר 2023.

 

"בארץ הזו העבר הוא תמיד הדבר הכי אקטואלי", כותב חיים גורי במשפט שהפך לשם לתערוכה – "כי זה תמיד חוזר. ופתאום, כשחשבת שזה כבר איננו, זה נוקם את נקמתו".

 

 

 

ד"ר אלה אמיתי סדובסקי, בוגרת מכון ויצמן בכימיה וחקר חומרים שפנתה לאמנות, מציגה מיצב בן תשע דקות המשלב הקרנות אנימציית סטופ-מושן על 54 ציורי שמן עם סאונד. ההקרנה היא מקור האור היחיד, והאווירה מזכירה "פנס קסם" ילדותי.

 

הפסקול משלב שירת א-קאפלה עם שיחות מוקלטות מארכיון קיבוץ גשר, כאשר בין הקולות נשמע גם קולו של אביה של האמנית.

 

במרכז המיצב עומדת דמותה של צילי אמיתי, סגנית מפקד עמדה קדמית בקיבוץ גשר במלחמת העצמאות וסבתה של אלה. כאשר פלש הלגיון הערבי לעמק הירדן, היא נשארה לבדה בעמדה הקדמית לאחר שכל שאר הלוחמים נפצעו או נהרגו.

 

כוח חילוץ שהגיע כעבור 24 שעות מצא אותה מחזיקה בקו לבדה. הסיפור הזה, שבניגוד לסיפור המפורסם על "הנעליים של עמוס" לא סופר מעולם, מובא לראשונה בתערוכה.

 

אירועי השבעה באוקטובר הניעו "חזרת המודחק" (עליית הזיכרונות המודחקים) והציפו אצל האמנית זיכרונות מוקדמים מהשנים הרכות, שהתחילו כשהייתה בת ארבע.

 

בעבודותיה היא מתמחה בחקירת הגבול שבין מציאות לאשליה מבעד לרצף המוכר, ויוצרת "חידות חזותיות של מרחב וזמן" המשלבות מציאות ודמיון. המיצב הארכיוני חוקר את השכבות המודחקות של הזיכרון שחוזרות ועולות בהקשרים עכשוויים.

 

 

 

גם תערוכות אחרות נוגעות בטראומה ובזיכרון.

 

דן רוברט ליהאני ב"עולה בכוח" בוחן את זהותו כבן למשפחה יהודית מאלג׳יריה דרך עבודות וידיאו ורישום. הכותרת נלקחה ממושג משפטי בתקנות הכניסה לישראל, ודרכה הוא מגולל את סיפור המשפחה: מ"צו כרמייה" שהעניק אזרחות צרפתית ליהודי אלג׳יריה (1870), דרך עזיבת עיר הנמל אוראן (1962) לפריז שבה נולד, ועד חיי רוח בירושלים.

 

פרל שניידר ב"ימי בינתיים" מתמודדת עם המציאות החדשה של אמהות בזמן מלחמה, ויוצרת מיצב ציורי הנע בין ערות לנמנום. עבודתה חוקרת את המציאות הייחודית של האמנית-האם, שמלהטטת בין תפקידיה תוך שהיא נתונה למחזורי העירות והשינה של תינוקה.

 

  יח"צ. רון אסולין, אמריקע. צילום: אלעד שריג

 

רון אסולין מציג ב"אמעריקע" בית כמרחב פרנואידי בהשראת הפילם-נואר – ז׳אנר שנולד בהוליווד של קולנוענים יהודים שברחו מגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון.

 

אסולין, שפנה כידוע לאמנות לאחר קריירה בבימוי פרסומות ובניהול קמפיינים פוליטיים, מביא לעבודתו ניסיון בעיצוב חוויות חזותיות מורכבות.

 

במרכז עניינו סיפור ההימלטות של הבמאי פריץ לאנג, שלפי עדותו הציע לו שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס לנהל את תעשיית הסרטים הגרמנית. הבית הופך למבוך של זיכרון והזרה, "שבו אין מקום בטוח באמת".

 

 

 

התערוכה הקבוצתית "סינדרום שבתאי" מציעה מבט שונה על הכאב – כמניע ליצירה.

 

שמונה אמנים חוקרים את דימויו של כוכב הלכת שבתאי כסמל למלנכוליה ולתנועה מחזורית של זמן. על פי האסטרולוגיה העתיקה, הנפש המלנכולית נשלטת על ידי תנועתו המחזורית של שבתאי, הקשור לעומק מחשבתי וכישרון יוצא דופן. 

 

בתוך כך, חן כהן תופרת כפפה המותאמת למבנה ידה, הנראית כפרח עדין; ליטל רובינשטיין מפסלת דמעה-טיפה על מאחז ידיים בהשראת האלה תור; יונתן צופי יוצר ב"דבק פלסטי" יצירות שהן כמעט ציור וכמעט פיסול; איתן בוגנים מציב דמות אישה שדמעותיה הן אבק כוכבים; אבי יאיר, שבעבודותיו הקודמות עסק בגבולות הארץ ובמחיר שהחברה הישראלית משלמת על כך שהגבולות אינם מוגדרים, מביא את נקודת המבט הזו לתערוכה; והאמן הטורקי ג׳וודט מהמט קוסמן מציע מבט ייחודי על חיים בין עולמות.

 

 

 

נדב ויסמן ב"השבר בזמן" מתבונן באופן אחר על השבר. בהשראת ציורי משה קופפרמן "השבר והזמן" (1999), שצוירו בהזמנת "יד לילד" והיו אחת ההתייחסויות הישירות הבודדות של קופפרמן לשואה, הוא יוצר מיצב משכבות עץ לבוד, אור ואנימציה.

 

את מעמקי הדו-ממד של קופפרמן הוא מהדהד במיצב תלת-ממדי המשלב פיסול, רישום, וידיאו ואנימציה.

 

 

יעל הרניק מקיימת דיאלוג עם מיכאל ארגוב (1920-1982) בתערוכה "לרדת מן הפסים".

 

במסגרת תוכנית שהות בסדנת ההדפס, היא יצרה שמונה אובייקטים טקסטיליים בהשראת עבודות הדפס של ארגוב. דגם הפסים נושא מטען תרבותי מורכב: בימי הביניים סימן דמויות "מחוץ לסדר החברתי", אך במודרניות המוקדמת אומץ לדגלי החירות, ובמאה ה-20 חזר למדי האסירים במחנות הריכוז הנאציים.

 

גבריאלה קליין ב"רכבת לילה" מציגה סדרת ציורי שמן אינטימיים המתארים חברים ובני משפחה ברגעי שינה. "הכל בחיים משתנה, חולף, ארעי – כמו המראות הנשקפים מן החלון כשנוסעים ברכבת", היא מסבירה. הציורים, שנוצרו בהשראת מסע רכבת בהודו, הופכים את המיטה למרחב מעבר אל הלא-נודע.

 

 

 

סשה אוקון סוגר את המעגל ב"טינה קלישר, יוסי שפירא ואחרים" – מיצב תיאטרלי שבו הוא בוחן זקנה ומוות "באור קומי-טרגי".

 

טינה קלישר הופכת ל"דמות אלתית אירונית" בפנתאון אישי של דמויות ממשיות ודמיוניות. הגוף נרשם כ"טופוגרפיה רגשית וחזותית, בחקירה ארכיאולוגית של שכבות הגוף, של זיכרון והתכלות".

 

הפעם בחר המוזיאון לעצב את השפה האוצרותית כ"שפה משרדית": לצד כל תערוכה ממתינים דפי הסבר המעוצבים כדפי יומן אישיים, שהצופה יכול לקחת הביתה – "פיסת זמן", כמו שמגדירה זאת הנהלת המוזיאון.