אשכול התערוכות "מה שהלב רוצה – אמנות כשער לריפוי" במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית מציב בפני צופיו שאלה מורכבת: כיצד הופכת האמנות למרחב של ריפוי?
דרך ארבע תערוכות ושני קירות אמן, נחשף מארג עדין של קשרים בין טראומה ליצירה, בין זיכרון להחלמה, בין האישי לקולקטיבי.
התצוגה המרכזית נפתחת בתערוכת היחיד המוזיאלית הראשונה של זיוה ילין, ׳צללי הברושים על הכביש׳".
בתערוכתה חושפת ילין מערכת יחסים מורכבת בין אמנית למקום ולקהילה.
ילין, בת להורים ממייסדי קיבוץ בארי, היא דמות מרכזית בנוף האמנות הישראלי: אמנית ואוצרת בעלת תארים מהמדרשה לאמנות ברמת השרון ובית ברל, מחנכת שהקימה וניהלה במשך 27 שנים את מגמת האמנות בתיכון בנגב, ומי שניהלה במשך כשלושה עשורים את גלריית בארי עד שנשרפה בשביעי לאוקטובר.
דימוי: זיוה יליןהתערוכה שלה מציגה שלוש סדרות צבעוניות המתעדות את בארי והנגב המערבי, תוך שימוש בטכניקה ייחודית של ציור בזפת על צבעי קיר אקריליים.
טכניקה זו, היוצרת נזילות מכוונות על הבד, משמשת את ילין כאמצעי ל"קירור" החומרים הרגשיים הטעונים – זיכרונות, געגועים ונוסטלגיה – ומאפשרת לה לנוע בין תיעוד למציאות בדויה.
הסדרה הכתומה, "השעה היפה ששי אוהבת", נוצרה בתקופת הקורונה ומתעדת את חיי היומיום בשכונה. הסדרה האדומה, שעל שמה נקראת התערוכה, מתמקדת בכביש ההיקפי של בארי – אותו כביש שדרכו חדרו המחבלים.
הציורים בסדרה זו, שנוצרו ב-2018 ונשענו על חלון הסטודיו, מהווים כעת אוסף מטלטל של עדויות: רבים מהם נושאים חורי קליעים מהמתקפה, הופכים את האמנות עצמה לתיעוד היסטורי של הטרגדיה.
צילום: סוזן לוי
דימוי: זיוה ילין, רחבת חדר האוכל בלילה, סופרקריל ואקריליק על בד, 2024. צילום: לי ניקולס סמירנובהסדרה הכחולה, שנוצרה לאחר חזרתה לקיבוץ שלושה חודשים אחרי האירוע, מתעדת את בארי השוממת בלילות, כשהיא עובדת בסטודיו עם חלונות מנופצים ואטומים בדיקטים.
בתערוכה מוצגים גם שני מיצבים משמעותיים: "הסלון של בית הוריה", המציג את נקודת מבטה כילדה ההולכת לבית "חדר ההורים" בתקופת הלינה המשותפת, ו"פנים וחוץ דלת".
את הדימויים ליצירותיה שואבת ילין מארכיון הקיבוץ לצד צילומים עכשוויים, ורובן של העבודות המוצגות בתערוכה, שנוצרו ב-15 השנים האחרונות, חולצו מבארי לאחר שהוכרז כשטח צבאי סגור.
זיוה ילין ושולמית עזר. צילום: סוזן לויבמקביל ליצירתה האמנותית, ילין מובילה פרויקט הנצחה משמעותי: יחד עם אמני בארי, היא יוצרת דיוקנאות של 102 חברי הקהילה שנרצחו. פרויקט זה, שהחל במלון המפונים, משקף את המתח המתמיד בין המקום הפיזי לקהילה שהתפזרה – רובה לקיבוץ חצרים.
יצירותיה של ילין, בין אם אלו הציורים המחוררים המעידים על הטראומה או נופי הקיבוץ המשתנה, מתעדות לא רק את השינוי הפיזי במרחב אלא גם את הטרנספורמציה העמוקה בתפיסת המקום והקהילה. הן מהוות עדות חיה למורכבות היחסים בין אדם למקום, בין עבר להווה, ובין אמנות למציאות משתנה.
אוצרת התערוכה, שרי גולן, שהייתה בעצמה תלמידתה של ילין במגמת האמנות, בחרה להציג את העבודות באופן המדגיש את היופי והחיים שבמקום, לפני שנחשפים סימני האלימות והחורבן. בכך היא מחזקת את המסר המרכזי של אשכול התערוכות כולו: כוחה של האמנות לא רק לתעד טראומה, אלא גם להציע דרך להתמודדות ולריפוי.
אורי קצנשטיין. צילום: נטע לנצמןבמקביל, התערוכה הקבוצתית המוקדשת לאורי קצנשטיין חוקרת את הקשר בין אמנות לטראומה מזווית אחרת.
קצנשטיין, שנשא עמו את צלקות שירותו כחובש קרבי במלחמת יום הכיפורים, יצר שלוש מחרוזות מתרמילי קליעים מטווחים צבאיים ואזרחיים. הוא כינה אותן "מסבחות", על שם מחרוזות התפילה המוסלמיות, וטען בהן מתח מתמיד בין יופי לכאב, בין אסתטיקה לאובדן.
הדיאלוג האמנותי בתערוכה הקבוצתית מתרחב דרך יצירות של אמנים עכשוויים המתכתבים עם מורשתו של קצנשטיין. ניבי אלרואי וסשה פרבר חוקרים סוגיות של גוף וגבריות, לצד עבודות של האדי חליל וסיגלית לנדאו.
כרם נטור בוחן את השתקפות האני בעיני האחר, בעוד ליאור שביל מתמודד עם הייצוג האישי של הדובון הצבאי. מיטל כץ מינרבו לוקחת את נושא המעיל הצבאי לתחום האופנה, כשהיא חוקרת שאלות של זהות והעזה.
"מלכת העצב" תערוכת היחיד המוזיאלית הראשונה של אדוה דרורי, היא גם מרחב חי המטשטש את הגבולות בין אמנית, יצירה וקהל.
דרורי, בת קיבוץ שריד ומטפלת באמנות בגישה האנתרופוסופית, הופכת את חוויות ילדותה – הלינה המשותפת, הבדידות והיעדר ההורי – למצע ליצירת מרחב ריפוי קולקטיבי.
אדוה דרורי. צילום: דימה ולרשטייןהמבקרים בתערוכה מוזמנים לחלוץ נעליים ולהתהלך על דשא סינתטי, בין מיצבים המורכבים משכבות של חומר וזיכרון: כדורי פיזיו גדולים מצמר ולבד נושאים עליהם עבודות ליבוד עדינות; ערסלים מכילים בגדי ילדים שנאספו מקיבוצים ברחבי הארץ; וחוטים וחבלים צהובים, שנסרגו במפגשים עם מפונים מהצפון והדרום לאחר השביעי באוקטובר, משתלבים במרחב.
על בגדים צהובים נרקמו משפטים משירת המשוררת זלדה, כחלק מעבודת רצפה ענקית בשם "לכל איש יש שם", שיצרה דרורי בהתנדבות עם קשישים במתנ"ס בירושלים.
המיצב כולו נשען על תפיסת ה"החזקה" (holding) של הפסיכואנליטיקאי ויניקוט, המתייחסת לתמיכה הפיזית והרגשית שמספקת האם לתינוקה. אך דרורי מרחיבה את המושג: המבקרים מוזמנים להתגלגל, לנוע ולהתכרבל בחומרים הרכים, ובכך הופכים לחלק בלתי נפרד מהיצירה.
"פרסונה וצל", התערוכה הרביעית באשכול, מציגה דיאלוג ייחודי בין עבר להווה, בין האישי לקולקטיבי.
רן טננבאום, מייסד בית הספר "הכולל" לרישום וציור, מציג סדרת דיוקנאות אינטימיים של בני משפחה, חברים ותלמידים.
עבודותיו מוצגות לצד דיוקנאות היסטוריים מאוסף צטלין – אוסף שנתרם למוזיאון ב-1959 על ידי זוג אספנים שהיגר מרוסיה לפריז ולארה"ב. שם התערוכה, השאול ממשנתו של קרל גוסטב יונג, מתייחס למתח המתמיד בין החלק הייצוגי שעמו מזדהה האדם (הפרסונה) לבין החלק המודחק והחבוי של התודעה האנושית (הצל).
יאיר גרבוז – ללא כותרת. צילום: נטע לנצמןאת אשכול התערוכות משלימים שני קירות אמן המהווים תגובה ישירה לאירועי ה-7 באוקטובר: "טראו-מה נהיה כאן" של יאיר גרבוז ו"האור אשר בחושך" של זוהר מורג. עבודות אלו מהוות גשר בין הטראומה האישית לקולקטיבית, בין העבר להווה.
המסע האמנותי שמציע מוזיאון רמת גן, שיימשך עד ה-30.6.2025, חושף את המורכבות שבקשר בין אמנות לריפוי. דרך מגוון הקולות, הטכניקות והגישות, עולה תמונה מורכבת של החברה הישראלית המתמודדת עם טראומות אישיות וקולקטיביות.
האוצרת מעלה שאלה מהותית: האם חוויית הצפייה באמנות יכולה להוביל לתהליך של התמודדות וריפוי, לא רק ברמה האישית אלא גם ברמה הקולקטיבית?
התשובה לשאלה זו מהדהדת בכל אחת מהתערוכות: בנזילות הזפת של ילין המתעדות את השבר והשיקום, במחרוזות הקליעים של קצנשטיין ההופכות כאב ליופי, במרחב המרפא שיוצרת דרורי, ובדיאלוג בין פרסונה לצל בדיוקנאות של טננבאום. יחד הן מציעות עדות לכוחה של האמנות לא רק לתעד ולשקף מציאות, אלא גם ליצור מרחב של התמודדות, הכלה וריפוי.
