יח"צ. "משתגעים מאהבה", צילום: רדי רובינשטיין
אם היינו מרכזים את כל השירים, הספרים, הסרטים והמחזות שנכתבו על אהבה לאורך ההיסטוריה, כנראה שהיינו מגלים שהאנושות מקדישה יותר זמן לאהבה מאשר לכל דבר אחר.
המחזמר "משתגעים מאהבה" של תיאטרון חיפה לוקח את הנושא המוכר ביותר בעולם ומצליח להעניק לו רעננות מפתיעה.
הוא לא מנסה לחדש תובנות פילוסופיות על זוגיות, לא מבקש להמציא מחדש את מוסד הנישואין ולא מתיימר לספק תשובות לשאלות שהעסיקו משוררים, פסיכולוגים ויועצים זוגיים במשך מאות שנים.
במקום זאת, הוא עושה משהו הרבה יותר חכם: הוא מביט באהבה כפי שהיא באמת: מצחיקה, מביכה, מרגשת, מתישה, מבלבלת ובעיקר אנושית.
מהרגע הראשון ברור שמדובר בהפקה שיודעת בדיוק מה היא רוצה להיות. אין כאן דרמה כבדה שמבקשת להעמיס על הצופה מסרים מורכבים או משמעויות נסתרות.
יח"צ. "משתגעים מאהבה", צילום: רדי רובינשטיין
זהו ערב תיאטרלי שמטרתו להאיר את מערכות היחסים שלנו מזווית קלילה אך לא שטחית, קומית אך לא צינית, ובעיקר כזו שמאפשרת לקהל לזהות את עצמו כמעט בכל סצנה.
הייחוד של המחזמר טמון במבנה שלו. במקום לספר סיפור אחד עם התחלה, אמצע וסוף, הוא בנוי מסדרת רגעים, מפגשים וסיטואציות שמשרטטים יחד את מסלול החיים הרומנטי של האדם.
הדייטים המביכים, המריבות חסרות החשיבות שהופכות לקרבות עולם, השגרה הזוגית, הפחד ממחויבות והפחד הגדול עוד יותר מלהישאר לבד. כל אלה מקבלים מקום על הבמה.
אחת החוזקות הגדולות של ההפקה היא הכתיבה. הטקסט מצליח ללכוד רגעים יומיומיים שכל אחד מכיר ולהפוך אותם למקור של צחוק והזדהות.
אין צורך בדרמות גדולות כאשר מספיק ויכוח קטן בין בני זוג על נושא שולי לחלוטין כדי לחשוף עולם שלם של רגשות, תסכולים והרגלים.
כולנו מכירים את הסיטואציות שהמחזמר מציג, והקסם שלו מתרחש בדיוק במקומות הללו: כולנו היינו באותו דייט שבו ניסינו להיראות רגועים בזמן שבתוך הראש התנהלה מסיבת פאניקה, כולנו אמרנו "לא משנה" כשבעצם היה לנו מאוד משנה, וכולנו הכרנו לפחות אדם אחד שהיה מושלם עבורנו למשך שבועיים וחצי ואז נעלם לנו מהחיים.
ההצגה מבינה שהחומרים הטובים ביותר נמצאים במציאות עצמה, והקהל מגיב לכך בהתאם.
יח"צ. "משתגעים מאהבה", צילום: רדי רובינשטיין
לאורך הערב נשמעים צחוקים שאינם נובעים רק מהבדיחות עצמן אלא גם מתחושת ההזדהות. זהו אותו רגע שבו אדם צוחק ובו זמנית חושב לעצמו: "רגע, זה בדיוק מה שקרה לי".
היוצרים מצליחים לחבר את כל החלקים לפסיפס רגשי אחד. הסיבה לכך פשוטה: הגיבור האמיתי של הערב אינו אדם מסוים אלא החוויה האנושית של אהבה עצמה.
ההומור במחזמר מדויק ואינו נשען על גימיקים זולים או על ניסיון נואש להצחיק בכל מחיר. במקום זאת הוא צומח מתוך הדמויות והמצבים. לעיתים מדובר במשפט שנאמר בטיימינג מושלם, ולעיתים במבט אחד שמספר סיפור שלם.
יח"צ. "משתגעים מאהבה", צילום: רדי רובינשטיין מאחורי ההפקה עומד הבמאי גמא פריד, שניכר כי הבין היטב את האתגר המרכזי של היצירה. מאחר שאין כאן עלילה אחת רציפה אלא רצף של סצנות וסיפורים קצרים, היה קל מאוד להפוך את הערב לאוסף מערכונים מפוזר. פריד מצליח להעניק למופע קצב אחיד וחיבור רגשי בין הקטעים השונים.
אחד הדברים הבולטים בעבודתו של פריד הוא השליטה בקצב. הסצנות מתחלפות במהירות, אך אינן מרגישות חפוזות. כל רגע מקבל את הזמן הנכון לו, והמעברים בין קומדיה לרגש מתבצעים באופן טבעי. המיומנות הזו שלו מצליחה להחזיק קהל קשוב במשך ערב שלם.
המחזמר עצמו נכתב במקור על ידי ג׳ו דיפייטרו, אחד היוצרים המזוהים ביותר עם קומדיה מוזיקלית עכשווית. הכתיבה שלו מתאפיינת ביכולת לקחת סיטואציות יומיומיות ולמצוא בהן את האבסורד האנושי.
את המוזיקה הלחין ג׳ימי רוברטס, שיצר פסקול נעים, נגיש ומלא אנרגיה. המוזיקה אינה מתחרה בדרמה אלא מלווה אותה.
היא יודעת להיות קלילה כשצריך, רומנטית כשצריך ובעיקר תומכת בסיפורים שעל הבמה. השירים כאן מספרים סיפור ומהווים עוד רובד של עולמה הפנימי של הדמות שעל הבמה.
אחד ההישגים הגדולים של ההפקה הוא הכימיה בין ארבעת השחקנים. במחזמר כזה, שבו הדמויות משתנות ללא הרף, הכימיה חשובה לא פחות מהיכולת האישית. ארבעת השחקנים נדרשים כאן למשימה מורכבת במיוחד.
יח"צ. "משתגעים מאהבה", צילום: רדי רובינשטיין מה שמרשים הוא הקלות שבה המעברים הללו מתבצעים. הם מצליחים ליצור תחושה שכל דמות, גם אם היא מופיעה לזמן קצר בלבד, חיה ונושמת. אפילו היציאות מתוך הסצנות מהודקות. השחקנים לא סתם "עוזבים" את הבמה, אלא ממשיכים עם הסצנה אפילו מאחורי הקלעים.
דיאנה גולבי מביאה לבמה שילוב מרשים של יכולות ווקאליות ונוכחות דרמטית. מאז פריצתה לתודעה כזמרת, גולבי הוכיחה לאורך השנים שהיא הרבה יותר מקול מצוין. ב"משתגעים מאהבה" היא מפגינה גמישות משחקית מרשימה, מצליחה לעבור בין דמויות שונות ולשמור על אמינות מלאה.
יש לה כריזמה טבעית שמושכת את העין, אך מה שמרשים יותר הוא הדיוק הרגשי שלה. היא יודעת מתי לתת מקום להומור ומתי לעצור לרגע של כנות פשוטה.
גולבי גם מצליחה להימנע ממלכודת נפוצה אצל שחקנים שהם גם זמרים: הרצון להוכיח יכולות קוליות בכל רגע. במקום זאת, היא משתמשת בקול שלה ככלי דרמטי. השירים אצלה אינם מופע נפרד אלא המשך ישיר של המשחק, והדבר תורם רבות לאמינות הדמויות שהיא מגלמת.
לצידה ניצב עידו מוסרי, שממשיך להוכיח מדוע הוא אחד השחקנים הוורסטיליים ביותר על הבמה הישראלית.
מוסרי מחזיק בכישרון נדיר לקומדיה. לא מדובר רק ביכולת להצחיק, אלא בהבנה עמוקה של קצב, תזמון ותגובה. מה שהופך אותו לשחקן כה אפקטיבי הוא העובדה שהקומדיה שלו אינה באה על חשבון האנושיות. גם ברגעים המוגזמים ביותר, הדמויות שלו נשארות אמינות. הקהל אינו צוחק עליו אלא איתו.
איילת רובינסון מביאה לבמה איכות נדירה. יש במשחק שלה חמימות טבעית שמעניקה לדמויות עומק רגשי.
בעוד חלק מהרגעים הקומיים בנויים על אנרגיה גבוהה, רובינסון מצטיינת דווקא בניואנסים הקטנים. מבט אחד שלה מסוגל לספר סיפור שלם על מערכת יחסים ארוכת שנים. היא מצליחה ליצור דמויות שמרגישות אמיתיות מאוד, גם כשהן מופיעות לזמן קצר בלבד.
בן פרי מביא לבמה אנרגיה מתפרצת ותחושת חופש משחקי שמדביקה את כל הסובבים אותו. הוא מצטיין במיוחד ביצירת דמויות מובחנות ומדויקות. הוא יודע להחליף סגנון, גיל, מין ואופי במהירות מרשימה, וכל דמות מקבלת אצלו זהות ברורה.
הנוכחות הבימתית שלו חזקה מאוד גם ברגעים שבהם הוא אינו במרכז הסצנה. קשה שלא להבחין בו. הדמויות שלו מוגזמות וגדולות מהחיים, והפיזיות של המשחק שלו באה כאן לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר, ובתוך כל זה הוא מצליח לפרוט על נימי הרגש.
מבחינה בימתית, ההפקה מגלה איפוק מבורך. במקום להסתמך על תפאורות ענק או אפקטים נוצצים, היא מעדיפה למקד את תשומת הלב בשחקנים ובסיפורים עצמם.
המוזיקאים שנמצאים על הבמה לא נשארים "מאחורי הקלעים", אלא הופכים לחלק מהבמה והחוויה. הם מוסיפים צבע, קצב ורגש לכל רגע, ולעיתים נדמה שהם יודעים מה הדמויות מרגישות עוד לפני שהן עצמן מבינות את זה.
יחד נוצרת חוויה קלילה, חכמה ודינמית, שמצליחה להזכיר לנו שאהבה יכולה להופיע בכל מקום: בסלון, בבר או סתם באמצע החיים.
יח"צ. "משתגעים מאהבה", צילום: רדי רובינשטיין
"משתגעים מאהבה" אינה מבקשת להיות יצירה פסיכולוגית מורכבת. היא אינה שואפת לנתח את נפש האדם לעומק. היא מעדיפה להישאר במקום שבו הקהל יכול לצחוק, להתרגש ולהמשיך הלאה עם חיוך. ובכנות, לא כל יצירה חייבת לשנות את חיינו. לפעמים מספיק שהיא תזכיר לנו משהו שכבר ידענו ושכחנו.
אנחנו מתאהבים באדם, וכל מה שאנחנו מנסים לעשות הוא לשנות אותו. המחזמר מצליח לתפוס בדיוק את הפרדוקס הזה. הוא אינו לועג לאהבה, אבל גם אינו מקדש אותה. הוא מתבונן בה בגובה העיניים ומזכיר לנו שהיא מורכבת משילוב מוזר של תקווה, פחד, תשוקה, הרגל, טעויות והרבה מאוד מזל.
בסופו של דבר, מה שנשאר מהערב אינו דווקא בדיחה מסוימת או שיר ספציפי. מה שנשאר הוא התחושה שהאהבה, על כל חוסר ההיגיון שבה, ממשיכה להיות אחד הכוחות המרכזיים שמניעים אותנו: אנחנו מתאהבים למרות הניסיון, מתאכזבים למרות האופטימיות ומנסים שוב למרות הכול.
באהבה, כולנו פשוט מאלתרים. חלקנו עושים זאת טוב יותר, חלקנו פחות. וכולם, בלי יוצא מן הכלל, משתגעים ממנה קצת.
