יח"צ. טום וסלמן. צילום: בוב אדלמן
מוזיאון תל אביב לאמנות השיק בתחילת יוני את שעריו לתערוכה מקיפה מיצירתו של טום וסלמן (1931-2004), מאבות הפופ ארט האמריקאי ואחת הדמויות המשפיעות שפעלו בו בשנות השישים.
זוהי הפעם הראשונה שעבודותיו מוצגות בארץ בהיקף כזה.
התערוכה, "בגדול", כוללת למעלה מ-40 יצירות – ציורי שמן, עבודות על נייר, קולאז'ים ורדי מייד – ומתמקדת ביצירות שנוצרו בין השנים 1960 ל-1975, תקופה שבה פירק וסלמן והרכיב מחדש את מסורות הציור הקלאסיות באמצעות השפה החזותית של הפרסום, המדיה ותרבות הצריכה האמריקאית.
רוב היצירות המוצגות מגיעות מהאוסף הפרטי של מרי וחוזה מוגרבי, אלא אם צוין אחרת. חשוב לציין: התערוכה כוללת עבודות בעלות תוכן מיני מפורש, והביקור בה כרוך בשיקול דעת אישי.
יח"צ. טום וסלמן. צילום: בוב אדלמן
מה זה בעצם פופ ארט?
לפני שנכנסים לעולמו של וסלמן, כדאי להבין את הזרם שממנו צמח. המונח "פופ ארט" נטבע באמצע שנות החמישים על ידי מבקר האמנות הבריטי לורנס אלווי, ותיאר אמנות ששואבת את חומרי הגלם שלה מהתרבות הפופולרית: פרסומות, טלוויזיה, עיתונות, קומיקס וקולנוע.
אמני הפופ ארט לקחו דימויים יומיומיים – מוצרים, מותגים, סלבריטאים וחפצים מוכרים – והפכו אותם לנושאים ראויים לאמנות, ללא הבחנה בין תרבות "גבוהה" לתרבות "נמוכה".
כך נולדה למעשה שפה חדשה של שכפול, עודפות ודימויים מוכרים, ששינתה את האופן שבו נתפסה יצירת האמנות המודרנית.
יח"צ. טום וסלמן. צילום: בוב אדלמן
ממלחמת קוריאה לניו יורק
וסלמן נולד בסינסינטי שבאוהיו למשפחה שמרנית מהמעמד הבינוני. בשנת 1951 החל ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטת סינסינטי, אך שנה לאחר מכן גויס לצבא ארצות הברית במסגרת מלחמת קוריאה.
במהלך שירותו עסק בפענוח תצלומי אוויר ואף לימד את התחום, ובמקביל החל לצייר קריקטורות לחבריו. בדיעבד, דווקא הקריקטורות הללו סימנו את תחילתה של הקריירה האמנותית שלו.
לאחר שחרורו למד באקדמיה לאמנות בסינסינטי, וב-1956 עבר לניו יורק עם אשתו הראשונה, דוט איריסיס, כדי ללמוד בקופר יוניון. שם נחשף לאקספרסיוניזם המופשט ולאמנים מרכזיים כמו וילם דה קונינג, ג'קסון פולוק ומארק רותקו.
"רציתי שהציור שלי יהיה אגרסיבי מרחבית וחזותית כמו דה קונינג", אמר לימים. "אבל כדי להיות עצמי, ידעתי שאני חייב לשכוח את דה קונינג". וכך עשה.
צילום: סוזן לוי
במקום ציור מופשט בחר וסלמן באמנות פיגורטיבית, ישירה וחושנית, ששאבה השראה מפרסום, ממגזינים ומשלטי חוצות.
"המשימה המרכזית של האמנות שלי היא להפוך את האמנות הפיגורטיבית למרתקת כמו האמנות המופשטת", אמר באחד מראיונותיו – משפט שמסכם היטב את גוף עבודתו כולו.
באותן שנים פגש גם את קליר סלי, שהפכה למוזה שלו, למודל קבוע ולאשתו. דמותה מופיעה ברבות מעבודותיו לאורך הקריירה.
יח"צ. טום וסלמן, "העירום האמריקני הגדול". צילום: בוב אדלמן
העירום האמריקאי
הפריצה הגדולה הגיעה בראשית שנות השישים עם הסדרה "העירום האמריקני הגדול" (1961-1973), שהפכה לסימן ההיכר המזוהה ביותר עם וסלמן.
בסדרה זו שילב האמן רפרודוקציות של יצירות מופת, שנרכשו בחנויות מוזיאונים, לצד דגלי ארצות הברית, פוליטיקאים, כוכבי תרבות וסמלי צריכה. כך נפגשו על אותו משטח ציורי הרנסנס, הפרסום, הלאומיות והחיים האמריקאיים.
העירומים הנשיים מופיעים פעמים רבות בפלטת הצבעים האדום, הלבן והכחול – צבעי הדגל האמריקאי.
התוצאה היא שילוב בין מסורת אמנותית אירופאית לבין שפה חזותית של פרסום ופטריוטיות.
צילום: סוזן לוי
מקור השראה משמעותי לעבודות אלה היה אנרי מאטיס. בסדרות המאוחרות יותר ניתן לזהות הד ברור לאודליסקות המפורסמות שלו – נשים שוכבות, צבעוניות נועזת ותחושת חופש צורני.
אלא שמעבר לצבעוניות ולפרובוקציה, עבודותיו של וסלמן ביקשו ללכוד את רוח התקופה.
חלקי גוף, מוצרי צריכה, דגלים וסמלים לאומיים הופכים אצלו למעין "נופי תשוקה" של אמריקה שלאחר מלחמת העולם השנייה – חברה ששפע כלכלי, פרסום והמוני דימויים הפכו בה לחלק בלתי נפרד מחיי היומיום.
עם זאת, עבודותיו גם משקפות את נקודת המבט הגברית, הלבנה וההטרוסקסואלית שאפיינה את התרבות האמריקאית של התקופה, ומעלות שאלות שנשמעות רלוונטיות גם היום.
כשחדר השינה נפתח לציבור
בשלהי שנות השישים יצר וסלמן את סדרת "ציורי חדר השינה" (1968-1983), שנולדה במקביל למהפכה המינית בארצות הברית.
כאן הצופים מוזמנים אל תוך חלל אינטימי הרבה יותר: שד, כף רגל, יד, כרית, וילון או מתג תאורה הופכים לחלק מסצנה טעונה ומודעת למבט המתבונן.
קווי המתאר החדים והצבעים העזים יוצרים מתח אירוטי ברור, בעוד הגוף מוצג כמעט כמו אובייקט פרסומי. לצד הגוף הנשי מופיע גם איבר המין הגברי – מהלך חריג למדי ביחס לאמנות המערבית של התקופה.
יח"צ. טום וסלמן, "פה". צילום: בוב אדלמן
השפתיים שהפכו לאייקון
בשנות השבעים פיתח וסלמן את סדרת "פה", שבה מופיעה אחת היצירות הבולטות בתערוכה – שפתיה של מרילין מונרו.
העבודה נוצרה בטכניקת Kanvas Shape, שבה הקנבס עצמו מקבל את צורת הדימוי ואינו נשאר מלבן מסורתי. עבור וסלמן היה זה אתגר אמנותי וכלכלי גם יחד.
בהמשך הרחיב את הרעיון בסדרת "טבע דומם עומד" (1967-1981), שבה יצר עבודות ענק המורכבות מקנבסים חתוכים לפי קווי המתאר המדויקים של האובייקטים המתוארים.
לצורך כך אף יזם פיתוח של טכנולוגיית חיתוך בלייזר שתאפשר דיוק מרבי.
יח"צ. טום וסלמן. צילום: בוב אדלמן
וורהול, ליכטנשטיין והסופרמרקט
פינה מיוחדת בתערוכה מוקדשת לקשר בין וסלמן לבין שניים מהשמות הגדולים ביותר של הפופ ארט – אנדי וורהול ו-רוי ליכטנשטיין.
לצד יצירותיהם מוצג תיעוד של התערוכה "The American Supermarket" משנת 1964, שבה השתתפו שלושת האמנים. התערוכה הוצגה בתוך סופרמרקט פעיל שהוקם בחלל גלריה, והמבקרים יכלו לרכוש יצירות אמנות כאילו היו מוצרים על מדף.
המהלך הזה המחיש באופן מושלם את אחד הרעיונות המרכזיים של הפופ ארט: טשטוש הגבולות בין אמנות, מסחר ותרבות צריכה.
יצירתו של וסלמן נולדה מתוך מהפכת השחרור המיני של שנות השישים, אך השאלות שהיא מעלה נותרו איתנו גם היום: מי מביט במי? כיצד הגוף מיוצג? ומה קורה כשהגבול בין פרסום, תשוקה ואמנות מיטשטש?
יח"צ. טום וסלמן, "פנים". צילום: בוב אדלמן
בעידן של רשתות חברתיות, אינספור מסכים והצפה בלתי פוסקת של דימויים, השאלות הללו מקבלות משמעות חדשה.
אם בשנות השישים עסק וסלמן באופן שבו המדיה מעצבת אידיאלים של יופי, מיניות וזהות, הרי שכיום אותן סוגיות ממשיכות להתקיים במרחב הדיגיטלי – רק בקצב מהיר בהרבה.
הדיון הזה מקבל בתערוכה רובד נוסף באמצעות עבודותיהם של אמנים מתקופות שונות, ובהם מיקלין תומאס, שמציעה מבט עכשווי, פמיניסטי וביקורתי על ייצוגי גוף, זהות ונשיות.
לצדה מוצגות גם עבודות של אמנים כמו אלכס כץ, מילטון אייברי, אנרי מאטיס, פבלו פיקאסו ודורון סולומונס, המרחיבים את השיחה סביב גוף, ייצוג ודימוי חזותי.
יח"צ. טום וסלמן, "טבע דומם". צילום: בוב אדלמן
כך הופכת "בגדול" להרבה יותר מרטרוספקטיבה. זוהי הזדמנות לבחון כיצד דימויים שנולדו באמריקה של שנות השישים ממשיכים לעצב גם את השיח התרבותי של המאה ה-21.
וסלמן נפטר ב-20 בדצמבר 2004 ממחלת לב. באופן סמלי למדי, בשנותיו האחרונות עבד על סדרת עירומים בהשראת האקספרסיוניזם המופשט – אותו זרם שממנו התרחק בתחילת דרכו כדי למצוא קול אישי משלו.
בסופו של דבר, גם כשהחליף סגנונות וטכניקות, נשאר וסלמן נאמן לאותה שאלה שליוותה אותו לאורך כל הקריירה: איך הופכים דימוי מוכר למשהו שאי אפשר להסיר ממנו את המבט.
