יח"צ. "כימים אחדים". צילום: וינצקסו אלויה
כמעט שלוש שנים לאחר מותו של מאיר שלו, חוזרת יצירתו אל המסך בשתי דרכים שונות: האחת תיעודית, המבקשת להתקרב אל האדם שמאחורי הספרים; האחרת עלילתית, המחזירה לחיים את אחד הרומנים האהובים שכתב.
סרטה התיעודי "הדבר היה ככה" של עדי ארבל והעיבוד הקולנועי החדש ל"כימים אחדים", שביים הבמאי האיטלקי גואידו קייסה, אינם רק מחווה ליוצר גדול, אלא עדות לחיוניותה המתמשכת של יצירתו וליכולתה למצוא חיים חדשים גם מחוץ לדפי הספר.
"כימים אחדים" – הרומן שנולד מחדש על המסך
העיבוד הקולנועי ל"כימים אחדים" חוזר אל אחד משיאי יצירתו הספרותית של מאיר שלו. הרומן, המתרחש בעמק יזרעאל במחצית הראשונה של המאה ה-20, מספר סיפור אהבה יוצא דופן בין אישה אחת לשלושה גברים, ובכך בורא עולם עשיר בדמויות, הומור, תשוקה ומיתוס.
עלילת הסרט מתרחשת בשתי תקופות שונות: שנות ה-70. אסתר (מילי אביטל) חיה באמריקה. היא מקבלת מכתב מסתורי לאחר מות אמה, ובו היא מתבקשת לחזור לישראל ולהתחקות אחר אישה שחיה בארץ ישראל של שנות ה-30.
אישה זו שומרת סוד הקשור לחייה. אסתר מגיעה לישראל וחוברת אל פרופסור זיידה (אורי פפר), שמסייע לה בחיפושיה.
שנות ה-30. מושבת חלוצים בעמק – אווירה של עולם חדש. משה, אלמן ואב לשניים, שוכר אישה יהודייה בשם יהודית (אנה אולרו), שעוזרת לו באחזקת הבית והמשק.
יהודית היא דמות מסתורית עד מאוד, ועם זאת נוכחותה מסעירה את חייו של משה, אך גם את חייהם של שני גברים נוספים: יעקב, חקלאי רומנטיקן, וגלברמן, סוחר בקר.
יח"צ. "כימים אחדים". צילום: וינצקסו אלויה
מתוך ההתרחשויות הבלתי שגרתיות ובשולי המרובע הרומנטי נשזרים החוטים בין עבר להווה, ובסופם מגלים אסתר וזיידה אמת מטלטלת.
האתגר הגדול של כל עיבוד לספר של מאיר שלו הוא בראש ובראשונה השפה. ספריו אינם נשענים רק על עלילה, אלא על מוזיקה של מילים, דימויים והומור דק. לכן הצלחתו של הסרט אינה נמדדת בנאמנות מוחלטת לטקסט, אלא ביכולתו לתרגם את רוחו לשפה קולנועית.
העיבוד החדש מצליח בעיקר במתן מקום לנוף, לחומריות של האדמה, לרפתות, לעצי האקליפטוס, לתחושת החלוציות ולדמויות המיוחדות והמורכבות.
כל אלה היו אצל מאיר שלו תמיד גם מציאות וגם אגדה. ברגעים אלה נדמה שהספר קם לתחייה. עם זאת, פחות מוצלחים הם המקומות שבהם המורכבות הלשונית והאירוניה השלווית מצטמצמות לטובת דרמה פשוטה יותר.
במרכז "כימים אחדים" אמנם ניצב סיפור אהבה חריג ובלתי שגרתי, כזה שמערער מוסכמות חברתיות ומסרב להיכנע להגדרות המקובלות של זוגיות ומשפחה.
אך לצד הדרמה הרומנטית, הספר ובעקבותיו גם הסרט עוסק בשאלה עמוקה יותר: כיצד נבנית זהותו של אדם מתוך סיפורי המשפחה שקדמו לו. החיפוש אחר השורשים המשפחתיים, אחר מקומם של האבות, האימהות והדורות הקודמים, שזור לאורך העלילה ומעניק לה ממד של מסע בין דורי.
יח"צ. "כימים אחדים". צילום: וינצקסו אלויה
"הדבר היה ככה" – האיש שמאחורי המיתולוגיה
הסרט התיעודי "הדבר היה ככה", שהוקרן זה עתה בפסטיבל דוקאביב, שונה באופיו לחלוטין מהסרט העלילתי, אך שני הסרטים מבקשים לפענח את אותו קסם נדיר שהפך את מאיר שלו לאחד הקולות הייחודיים והאהובים בספרות העברית.
עדי ארבל, הבמאית, בחרה שלא ליצור סרט ביוגרפי שגרתי. במקום רצף של "ראשים מדברים" ומחוות נוסטלגיות, היא בונה את הסרט מתוך חומרי ארכיון, ראיונות, מחברות תחקיר ותיעוד משפחתי שהותיר אחריו שלו.
כך נוצר דיוקן אינטימי של סופר שהיה בעת ובעונה אחת איש משפחה, מספר סיפורים, חוקר אובססיבי של פרטים ואדם מעורב מאוד במציאות הישראלית.
כוחו הגדול של הסרט הוא בקולו של שלו עצמו. גם לאחר מותו נדמה שהוא ממשיך להוביל את הסיפור. קולו החם, האירוני והמדויק מעניק תחושה של שיחה אישית עם הצופה.
הסרט מצליח לחשוף עד כמה הספרים לא נולדו מתוך דמיון בלבד, אלא מתוך שילוב של זיכרונות משפחתיים, אהבת הארץ, היסטוריה ומבט ביקורתי על המיתוסים הישראליים.
לעיתים הסרט נותר קרוב מדי להערצה ואינו מרבה בעימותים או בשאלות קשות, אך דווקא הפשטות הזאת מעניקה לו כוח רגשי. זהו סרט על מלאכת הכתיבה ועל אדם שהפך סיפורים פרטיים למיתולוגיה ישראלית.
יח"צ. "כימים אחדים". צילום: וינצקסו אלויה
שתי דרכים להגיע אל מאיר שלו
בסופו של דבר, שני הסרטים משלימים זה את זה. "הדבר היה ככה" מעניק פנים וקול ליוצר; "כימים אחדים" מחזיר אותנו אל העולם שברא. האחד עוסק במלאכת הסופר, האחר בכוחם של הסיפורים עצמם.
יחד הם מזכירים עד כמה נדירה הייתה יצירתו של מאיר שלו: ספרות שהצליחה להיות מקומית מאוד ואוניברסלית מאוד, מצחיקה ועצובה, ארצית ומיתולוגית בעת ובעונה אחת. הסרט התיעודי עוזר להבין מאין הגיע הקסם הזה; הסרט העלילתי מוכיח שהוא עדיין חי ופועל גם שנים לאחר לכתו.
כל אחד מהסרטים מאיר פן אחר של מאיר שלו – האיש והמספר. יש תחושה שקולו של מאיר שלו, שהיה במשך שנים חלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית, ממשיך להישמע גם כשהוא כבר איננו נוכח. זו אולי החוויה המשותפת והחזקה ביותר ששני הסרטים מעניקים לצופים.
אחד ההיבטים המסקרנים בעיבוד הקולנועי ל"כימים אחדים" הוא אופיו הבינלאומי. את הסרט ביים במאי קולנוע איטלקי, שבחר להתבונן בסיפור הישראלי המובהק שכתב מאיר שלו לא כדרמה מקומית בלבד, אלא כמשל אוניברסלי על אהבה, תשוקה, קנאה, זיכרון וקהילה.
המבט החיצוני הזה מעניק לסרט ממד שונה מזה המוכר לקוראי הרומן – פחות נוסטלגיה ישראלית ויותר סיפור אנושי אוניברסלי, ואולי אפילו, לרגעים, אגדה רחבת היקף.
גם צוות השחקנים הבינלאומי תורם לתחושת היציאה מן המקומי אל האוניברסלי. במקום להישען על מטען תרבותי ישראלי מוכר, הדמויות מקבלות איכות כמעט מיתולוגית, והסיפור נטען במשמעויות החורגות מגבולות המקום והזמן.
הבחירה בשחקנים ממדינות שונות מדגישה כי הרומן של שלו, אף שהוא נטוע עמוק באדמת עמק יזרעאל, עוסק ברגשות וביצרים המובנים לכל אדם.
ואולי הבחירה המפתיעה ביותר היא זו הגיאוגרפית: עמק יזרעאל של ראשית ההתיישבות העברית צולם ברובו דווקא בנופיה של סיציליה.
יח"צ. "כימים אחדים". צילום: וינצקסו אלויה
השורה התחתונה
באופן פרדוקסלי, המרחק מן הארץ יוצר לעיתים תחושת אגדה חזקה יותר. הגבעות החשופות, המרחבים החקלאיים והאור הים תיכוני העז של סיציליה מצליחים לשחזר לא רק מקום פיזי, אלא גם את האווירה המיתית והעל-זמנית שהייתה תמיד חלק בלתי נפרד מכתיבתו של מאיר שלו.
במקום ניסיון לשחזור היסטורי מדויק, הסרט בוחר ליצור נוף רגשי ופואטי – כזה שמבקש ללכוד את רוחו של הספר יותר מאשר את הגיאוגרפיה שלו.
אין לי ספק שיהיו מי מהצופים שיתקשו להשלים עם העובדה שהעמק הישראלי "היגר" לסיציליה, אך אחרים יראו בכך הוכחה נוספת לכך שסיפוריו של מאיר שלו כבר מזמן חצו גבולות, שפות ונופים, מבלי לאבד את זהותם.
כמו ברבים מספריו של מאיר שלו, גם כאן סיפור האהבה הוא רק השער לסיפור רחב יותר על משפחה, זיכרון ומוצא. הדמויות מבקשות לא רק לאהוב ולהיות נאהבות, אלא גם להבין מאין באו ולאיזו שושלת של סיפורים הן שייכות.
החיפוש אחר שורשים משפחתיים, לעיתים גלויים ולעיתים מוסתרים, מעניק לעלילה עומק רגשי והופך אותה מסיפור רומנטי יוצא דופן למעין סאגה על ירושה, זהות והמשכיות.
בסופו של דבר, "כימים אחדים", שבאנגלית נקרא For the Love of a Woman, אינו רק סיפור על אהבה גדולה, אלא על הקשרים הנסתרים שבין אהבה לזיכרון – בין האדם המבקש לעצב את חייו לבין המשפחה, המקום והסיפורים שמהם צמח.
זו אולי אחת הסיבות לכך שהרומן ממשיך לרגש גם כיום, והסרט החדש מצליח, במיטבו, להעביר משהו מן הכוח הזה אל המסך.
כימים אחדים | איטליה, 2025 | בימוי: גואידו קייסה | שחקנים: מילי אביטל, אנה אולרו, אורי פפר, אלבן אוקיי, מארק ריסמן, מנשה נוי, מוני מושונוב
