יח"צ. מאלה אמדה בסרט "קלן 75". צילום: סרטי נחשון / רד קייפ

בשנת 1973, בהיותה בת 16 בלבד, ורה ברנדס (בכיכובה המסחרר של מאלה אמדה) מקבלת הצעה מהמוזיקאי רוני סקוט, לאחר הופעה שלו במועדון בקלן – "לסגור לו הופעות" תמורת אחוזים. כך היא הופכת, על אף גילה הצעיר (שעליו היא כמובן משקרת), לאמרגנית נלהבת.

ורה גדלה בבית שמרני ותובעני מאוד. היא אמנם ממשיכה בלימודים ואף מבלה עם חבריה, אבל כל כולה בתוך פיתוח הקריירה החדשה, שאליה נשאבה בהתלהבות אדירה ובשאפתנות ללא גבול.

היא צופה במקרה בהופעה של נגן הג׳אז האמריקאי, האגדי והגאון קית׳ ג׳ארט (ג׳ון מגרו), והדבר משנה לגמרי את חייה. המוזיקה הופכת למרכז חייה, והיא נחושה לשתף בה גם אחרים, ואין דבר שיעמוד בדרכה.

היא לא נבהלת מהסיכון העצום שעומד לפניה, היא לא פוחדת מהשקעה כספית (למרות חששותיה והתגובות הקשות של הוריה) או מהימור – היא תפיק ותעלה הופעת ג`אז של קית׳ ג׳ארט בקלן בכל מחיר.

ההופעה בקלן 75 הפכה עבור ברנדס לחזות הכול, ובסופו של דבר היא זוכה להצלחה אדירה וגם בכל ההכנסות.

ההופעה הפכה בהמשך לאלבום ג׳אז הנחשב לנמכר ביותר בעולם ובכל הזמנים.

ברנדס, האמרגנית הצעירה, כונתה בתקשורת "שפנפנת ג׳אז", אבל למרות הכול, ג׳ארט נכנע, ניגן על פסנתר שבור במשך מעט יותר משעה, והקונצרט כולו תועד – וכל השאר שייך להיסטוריה, כמו שנהוג לומר.

יצירתיות, שאפתנות, ללא מעצורים

עדו פלוק, התסריטאי והבמאי של "קלן 75", בוגר בית הספר לקולנוע טיש בניו יורק, מתגורר בעיר ואף ניגן בכמה הרכבים. הוא היה תסריטאי ושותף לבימוי הסרט "הכרטיס", שהוצג בפסטיבל טרייבקה.

בראיון מעניין ביותר שנתן לאחר הפקת הסרט, הוא סיפר שאת הסרט יצר כתגובה לתקופה התרבותית-קולנועית שאנחנו חיים בה.

בעשור האחרון יצאו סרטים רבים שעסקו במוזיקה, והוא טוען שכולם מספרים, פחות או יותר, את אותו הסיפור. כולם מספרים את הסיפור המוזיקלי באותה דרך.

לכן, ממשיך פלוק, כאשר קרא את הסיפור של ורה ברנדס ועל מה שקרה בקלן, הוא הרגיש שיש כאן הזדמנות לספר סיפור מוזיקלי אחר. למקד את המצלמה מאחורי הקלעים. להתמקד בדמות שברוב הסרטים היא דמות בלתי נראית: המארגנת, המפיקה.

צילום: סרטי נחשון / רד קייפ

וכך, אכן, נראה הסרט. הוא מאפשר הצצה למחוזות שאנחנו כמעט אף פעם לא מכירים, ומעביר חוויה שונה לגמרי מזו שאנו רגילים אליה.

עוד מספר פלוק שהסיפור של ורה ברנדס הוא מתנה לכל תסריטאי, ושהם מצאו אותה ביוון, שבה היא מתגוררת בשנים האחרונות.

היא אמרה: "למה לקח לכם כל כך הרבה זמן להגיע אליי?". שנים היא המתינה שמישהו יבוא ויספר את הסיפור שלה. היא סיפרה לפלוק על חייה, על המשמעות של להיות צעירה מרדנית במערב גרמניה של שנות השבעים.

"בשלב מסוים היה קשה להאמין, ושלחנו חוקר כדי למצוא הוכחות – ומצאנו הכול", הוא אומר. "כולל את שער הטבלואיד המקומי שהכתיר אותה כ׳שפנפנת ג׳אז׳, ובגללו סולקה מהתיכון".

צילום: סרטי נחשון / רד קייפ

הסרט הוא בהחלט ניסיון להעניק קרדיט, לתת הזדמנות לתיקון ואולי גם לומר תודה. אמנם מדובר בקונצרט של האמן הגאון קית׳ ג׳ארט, אבל בתרבות שלנו מופנה מעט מאוד זרקור אל מי שבזכותם יצירות האמנות והגאונות האלה נודעות.

ודבר מעניין נוסף שהבמאי מפנה אליו תשומת לב: "בכל הפקה ויצירה יש אינסוף בעיות, ואנחנו נבחנים בדרך שבה אנחנו מצליחים ליצור למרות הבעיות. כי בעיות תמיד הופכות אמנות למעניינת יותר. קית׳ היה מנגן מאות קונצרטים על פסנתרים מושלמים ובתנאים נפלאים. אני לא חושב שזה מקרה שדווקא קונצרט קלן, שנוגן על פסנתר רעוע ואורגן בצורה חובבנית, הוא זה שהפך ליצירת המופת הידועה שלו. אמנות צריכה בעיות. המרדף אחר שלמות הוא משעמם".

ולסיום הוא אומר: "הדבר החשוב ביותר שכתבתי לעצמי כשיצאנו לדרך היה – אל תעשה סרט על ג׳אז. תעשה סרט שהוא ג׳אז. רציתי לכתוב את הסרט, לביים אותו ולערוך אותו כמו מוזיקאי שמאלתר. בכל יום הזכרתי לכולם: אנחנו מאלתרים כאן".

צילום: סרטי נחשון / רד קייפ

השורה התחתונה

בדרך כלל אנחנו מתייחסים לתוצאה של כל יצירה. מי שעומד מאחוריה נתפס לעיתים כמי שרק הרווחים וההצלחה המסחרית מעניינים אותו. האמן הוא הרי בעל החזון, ההשראה והמעוף. הסרט הזה מציג משהו אחר לגמרי.

הסרט הזה הוא קריאה להפנות את הזרקור אל האנשים שמאחורי הקלעים – אלה שהם בעלי החזון, היוזמה, היצירתיות והתשוקה, ומוכנים לעשות הכול – פשוטו כמשמעו – כדי לממש את חזונם ולהביא את הפרויקט לסיומו המוצלח.

והסרט הזה הוא הכול: סוחף, מלא קצב, מסחרר, ובעיקר מקורי ויצירתי. הוא מספר סיפור בלתי ייאמן, מדויק ומרהיב.

"קלן 75" (Koln 75). בימוי: עידו פלוק. 112 דק׳. בבתי הקולנוע