יח"צ. "נבוקו", צילום: יוסי צבקר
יש כנראה יצירות אמנות שמסרבות להישאר נחלת העבר. כזו היא בהחלט האופרה "נבוקו" של ג׳וזפה ורדי – יצירה שנולדה באיטליה של המאה ה-19 ובכל זאת מצליחה לדבר בעוצמה אל הקהל הישראלי גם היום. ולא רק אל שוחרי מוזיקה בכלל ואופרה בפרט.
המוזיקה של "נבוקו" מצליחה לחצות גבולות של שפה, דת ולאום. היא מדברת על געגוע, על אובדן ועל תקווה – רגשות שהופכים את האופרה הזאת לאחת היצירות האנושיות והמרגשות ביותר אי פעם ברפרטואר האופראי.
ב"נבוקו" יש יופי מיוחד דווקא בחיבור בין שלושה רבדים: הסיפור המקראי, הביוגרפיה האישית של ורדי והמציאות העכשווית, שבה שאלות של בית, שייכות ותקווה מקבלות משמעות מחודשת.
יח"צ. "נבוקו", צילום: יוסי צבקר
המנון לחירות
עלילת "נבוקו" (נבוכדנצר) מבוססת על סיפורו המקראי של מלך בבל, חורבן בית המקדש הראשון וגלות יהודה.
אבל מעבר לדרמה ההיסטורית, "נבוקו" עוסקת בשאלות אוניברסליות כגון: מהי מולדת? איך שומרים על זהות בעת משבר? ומה מעניק לאדם תקווה גם בשעות האפלות ביותר?
בלב האופרה ניצבת המקהלה המפורסמת Va, Pensiero (מעוף, מחשבה), שמכונה בדרך כלל "מקהלת העבדים העברים". השיר שהם שרים מתאר את געגועי הגולים לארצם, והוא הפך עם השנים לסימן ההיכר של האופרה כולה. זהו מעין המנון לחירות ולתקווה.
לא במקרה מכונה "נבוקו" לעיתים "האופרה היהודית" של ורדי. גם כיום, בעידן של מלחמות, עקירה, שבי ונדודים, הצלילים הללו מקבלים משמעות חדשה ומצמררת.
ההפקה החדשה המרהיבה, בבימויו של הבמאי הברזילאי-יהודי אנדרה הלר-לופס ובניצוחו של קרלו מונטנארו (איתי ברקוביץ מנצח על המקהלה), מבקשת להעצים דווקא את הממד האנושי והרגשי של היצירה.
במקום להציג את הסיפור כדרמה תנ"כית רחוקה, היא מדגישה את חוויית האובדן, הכמיהה וההתחדשות המשותפת לעמים רבים לאורך ההיסטוריה.
יח"צ. "נבוקו", צילום: יוסי צבקר
המוזיקה של ג׳וזפה ורדי
"נבוקו" הייתה האופרה השלישית של המלחין האיטלקי ג׳וזפה ורדי, והיצירה שהפכה אותו בן לילה לדמות מרכזית בעולם האופרה.
לאחר שנים של אכזבות אישיות ומקצועיות, ובהן מות אשתו ושני ילדיו, כמעט ויתר ורדי על ההלחנה.
הצלחת "נבוקו" בשנת 1842 סימנה עבורו התחלה חדשה והייתה נקודת הזינוק לקריירה מפוארת שהולידה יצירות מופת כמו "לה טרוויאטה", "ריגולטו" ו"איידה".
ב"נבוקו", כבכל יצירותיו המאוחרות יותר, יש סימני היכר מובהקים: מלודיות סוחפות, דרמה אנושית עזה ויכולת להפוך רגשות כלליים למוזיקה שנוגעת בלב.
המקהלה אינה רק רקע לעלילה אלא גיבורה בפני עצמה. "Va, Pensiero" המפורסם הוא אולי הרגע המוזיקלי המזוהה ביותר עם האופרה, אך לכל אורכה משלב ורדי קטעי מקהלה רבי עוצמה עם אריות אישיות טעונות ועם תזמורת המעניקה לדרמה ממד כמעט קולנועי.
וכך, גם כיום, כמעט מאתיים שנה לאחר שנכתבה, המוזיקה מצליחה לחצות גבולות של שפה, דת ולאום. היא מדברת על געגוע, על אובדן ועל תקווה – רגשות שהופכים את האופרה הזאת לאחת היצירות האנושיות והמרגשות ברפרטואר האופראי.
יח"צ. "נבוקו", צילום: יוסי צבקר
סיפור כמעט עכשווי
קשה להתעלם מן ההקשר הישראלי של יוני 2026. בתקופה שבה החברה הישראלית ממשיכה להתמודד עם השלכותיהן של שנים קשות של מלחמה, אובדן וחוסר ודאות, הסיפור על עם המייחל לשוב לביתו נשמע כמעט עכשווי.
אגב, גם האופרה הישראלית עצמה בחרה להדגיש בפרסומיה כי "מקהלת העבדים העברים" מהדהדת היום בעוצמה מיוחדת ומציעה נחמה ותקווה לעתיד טוב יותר.
אולי זו הסיבה לכך שהאופרה הזו מצליחה לגעת גם במי שאינם חובבי אופרה מושבעים. היא אינה רק יצירה מוזיקלית מפוארת; היא תזכורת לכך שגעגוע, אמונה ותקווה הם חלק בלתי נפרד מן החוויה האנושית.
בעולם שבו שאלות של זהות, שייכות וחירות ממשיכות לעמוד במרכז השיח הציבורי, "נבוקו" אינה רק יצירה מן העבר. היא יצירה שמביטה ישירות אל ההווה – ואולי גם אל העתיד.
יח"צ. "נבוקו", צילום: יוסי צבקר
הבמה, שחקנית מרכזית
עוד לפני שהזמרים פוצחים בשירה, קשה שלא להתפעל מהבמה המרשימה, שחקנית מרכזית בהפקה לא פחות מהסולנים ומהמקהלה.
התפאורה רחבת הממדים, שעוצבה על ידי רנאטו תאובלדו, יוצרת עולם שנע בין הוד והדר מלכותי לבין תחושת חורבן וגלות. נעשה שימוש במבנים ארכיטקטוניים יפהפיים וענקיים, ומשחקי האור והצל מעצימים את כל אלה.
הבמה משתנה ללא הרף לנגד עינינו ומעצימה את המתח בין כוחו של השליט לבין שבריריותו של האזרח הפשוט, בין הפאר של בבל לבין הכאב הגדול של הגולים.
התוצאה היא חוויה טוטלית, כמעט קולנועית בהיקפה, המעניקה לדרמה של ורדי ממד חזותי סוחף ומרגש.
כך אפשר לומר בפירוש שאחת מגיבורות הערב היא ללא ספק הבמה – התפאורה המונומנטלית, התלבושות העשירות והעיצוב הוויזואלי. כל אלה, יחד עם המוזיקה והקולות הנפלאים של הסולנים והמקהלה, יוצרים רצף של תמונות מרהיבות שכמו נלקחו מציור היסטורי רחב יריעה.
גם ברגעים האינטימיים וגם בסצנות ההמוניות מצליחה ההפקה לשמור על איזון בין עוצמה חזותית לבין הממד האנושי של הסיפור, כך שהעין אינה מפסיקה להתפעל, אך הלב נשאר במרכז.
בשולי הדברים
ב"נבוקו" הבמה והמקהלה פועלות כמעט כגוף אחד. כשעשרות חברי המקהלה ממלאים את הבמה, מתקבלת תמונה יוצאת מן הכלל, המעניקה ליצירה את תחושת הגודל וההדר המזוהים כל כך עם האופרה של ורדי.
יותר ממאה ושמונים שנה אחרי שנכתבה, "נבוקו" באה להזכיר לנו שהאמנות הגדולה אינה רק מספרת סיפור מן העבר. היא יודעת להאיר את ההווה.
ורדי, שהצליח להפוך געגוע אנושי למוזיקה נצחית, ממשיך גם היום לרגש קהלים ברחבי העולם, ובמיוחד כאן, במקום שבו מושגים כמו מולדת, זיכרון ותקווה אינם רק רעיונות מופשטים אלא חלק מן החיים.
