יח"צ. " לא קל להיות מאושר כשהחיים קצת חרא". צילום: אוראל רביבו
האם אתם מאושרים? אל תענו מהר.
אני לא שואלת אם יש לכם עבודה. לא אם אתם בזוגיות. לא אם אתם מצליחים לשלם משכנתא, שכר דירה או את חשבון החשמל שהגיע השבוע. אני גם לא מסתכלת על מה שאתם מעלים לאינסטגרם. אני שואלת אם אתם מאושרים. באמת מאושרים.
כי יש תחושה שדווקא בתקופה שבה כולם עסוקים בלשדר אושר, נהיה קשה יותר ויותר להרגיש אותו באמת.
זאת בדיוק הנקודה שממנה יוצאת "לא קל להיות מאושר כשהחיים קצת חרא".
בלי להטיף ובלי למכור אופטימיות מזויפת, ההצגה החדשה של תיאטרון אלעד בוחנת את הפער בין החיים שאנחנו מציגים לבין החיים שאנחנו באמת חיים.
התוצאה היא קומדיה אנושית, חדה ומפתיעה בכנות שלה.
המחזה, מאת רודי מילשטיין, מתבונן בבני אדם – ברגעים שבהם הם מנסים להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמם, וברגעים שבהם הם נכשלים בכך לחלוטין.
כבר מהרגע שנכנסים לקאמרי 3 ברור שמחכה כאן חוויה קצת אחרת. המוזיקה כבר מתנגנת. השחקנים כבר נמצאים בחלל.
אין כאן את הטקס המוכר של כיבוי האורות והפרדה ברורה בין הקהל לבמה. למעשה, אין במה. החלל פתוח, נמוך ואינטימי. השחקנים נמצאים בגובה העיניים, והקהל מקיף אותם מכל עבר.
והם רוקדים. רוקדים כאילו אין להם דאגה אחת בעולם.
על פניהם משקפי שמש שמעניקים להם מראה כמעט קריקטורי של אנשים מאושרים מדי. הם נראים כמו גרסת החלומות של עצמם, כמו האנשים שאנחנו מציגים לעולם ברשתות החברתיות.
ואז מתחילה ההצגה. המוזיקה נפסקת. המשקפיים יורדים, החיוכים נעלמים מהפנים, ופתאום מתחילים החיים. לא החיים שאנחנו מציגים כלפי חוץ, אלא החיים שאנחנו באמת חיים.
יח"צ. " לא קל להיות מאושר כשהחיים קצת חרא". צילום: קליה ג׳יזל ליטמן
וזה אולי הרעיון הבימתי החכם ביותר בערב כולו. כי במובן מסוים, כל המחזה עוסק בפער בין מי שאנחנו לבין מי שאנחנו מנסים להיראות. בין מה שאנחנו מרגישים לבין מה שאנחנו מספרים לעצמנו. בין המציאות לבין התדמית.
במרכז העלילה ניצבים חמישה חברים: נורה, ג׳ונתן, ז׳אן, מקסים וטימותי. הם אינם גיבורי על, אינם קורבנות טרגיים ואינם אנשים יוצאי דופן במיוחד. הם פשוט אנשים. ולכן הם גם כל כך מוכרים לנו.
נורה נמצאת בנקודת שבר אישית וזוגית, ומנסה להבין כיצד הגיעה למקום שבו החיים כבר אינם נראים כפי שדמיינה. החיפוש שלה אחר אהבה וביטחון הופך למסע כואב ומצחיק בו זמנית אחר משמעות ויציבות.
ג׳ונתן הוא פסיכולוג שאמור לעזור לאחרים למצוא את דרכם, אך מתקשה ליישם את אותן עצות על חייו שלו. מאחורי הביטחון המקצועי מסתתר אדם מבולבל שמרגיש שהמציאות רחוקה מאוד מהתוכניות שרקם לעצמו.
ז׳אן מתמודדת עם מחלת הסרטן ועם השאלה הבלתי אפשרית "למה דווקא אני?", למרות שהיא עושה יוגה ואוכלת אורגני. היא מייצגת את ההתנגשות הכואבת בין הרצון לשלוט בחיים לבין ההבנה שלפעמים המציאות אינה פועלת לפי שום היגיון.
מקסים מחפש אהבה בכל הכוח, אך ככל שהוא רודף אחריה כך נדמה שהיא מתרחקת ממנו. דרך הדמות שלו המחזה בוחן את הצורך האנושי להיות נאהב ואת הפחד להישאר לבד.
טימותי כותב נאומים עבור אחרים, אך מתקשה לנסח לעצמו את חייו. הוא בורח ממחוייבות וממערכות יחסים, ובתוך ההומור והמבוכה שהוא מעורר מסתתרת דמות רגישה שמחפשת מקום להשתייך אליו.
יחד, חמש הדמויות יוצרות פסיפס אנושי של פחדים, חלומות, אכזבות ותקוות. כל אחת מהן מחפשת אושר בדרך אחרת, אך כולן מגלות שוב ושוב את אותה אמת פשוטה: החיים אינם מסתדרים לפי התוכנית.
העלילה עצמה בנויה כרצף של מפגשים, שיחות, הסתבכויות רומנטיות, אי הבנות, התפרצויות רגשיות ורגעים של גילוי עצמי. אבל האמת היא שהסיפור הגדול של ההצגה אינו מה שקורה לדמויות, אלא מה שהדמויות מגלות על עצמן בדרך.
מילשטיין כתב מחזה על חרדה קיומית, אבל עטף אותו באריזה של קומדיה. וזו כנראה הסיבה שהוא עובד כל כך טוב. כי הקהל צוחק. המון.
אבל כמעט כל צחוק כזה מסתיים במחשבה קטנה ולא נוחה: האם גם אני עושה את זה? האם גם אני נשאר במקומות שלא טוב לי בהם? האם גם אני מחכה שמישהו אחר יפתור לי את החיים?
האם גם אני משכנע את עצמי שאהיה מאושר "כש…"? כשאקבל קידום, כשאכיר מישהו, כשאעבור דירה, כשיהיה לי יותר כסף, כשיקרה משהו.
אחד ההישגים הגדולים של הטקסט הוא האופן שבו הוא מצליח להיות קליל בלי להיות שטחי. בשנים האחרונות התרגלנו לחשוב שמחזות שעוסקים במשמעות החיים צריכים להיות כבדים, רציניים ומלאים במונולוגים ארוכים.
ההצגה כתובה בקצב מהיר, עם הומור חד ודיאלוגים שנשמעים כאילו נלקחו משיחה אמיתית בין חברים.
יח"צ. " לא קל להיות מאושר כשהחיים קצת חרא". צילום: קליה ג׳יזל ליטמן
אבל מתחת לכל הבדיחות מסתתרת שאלה אחת גדולה: למה כל כך קשה לנו להיות מאושרים?
והתשובה שההצגה מציעה מפתיעה בפשטותה. כי החיים. הם. קצת. חרא.
לא תמיד. לא כל הזמן. אבל מספיק כדי לשבש את כל התוכניות היפות שלנו.
ההפקה של תיאטרון אלעד מבינה היטב את החומר שבידיה. יש משהו משוחרר מאוד בעבודה הבימתית. היא לא מנסה להרשים בכוח ולא להעמיס רעיונות מיותרים. הכול נשען על השחקנים ועל היחסים ביניהם. ודווקא בגלל זה הכול מרגיש חי, נושם ואמיתי.
החלל של קאמרי 3 משרת את הגישה הזאת באופן מושלם. הקרבה לשחקנים יוצרת תחושה שאין פילטרים. אי אפשר להסתתר מאחורי מחוות גדולות או אפקטים.
כל מבט קטן, כל היסוס וכל שינוי בטון מקבלים משמעות, והאינטימיות הזאת הופכת את החוויה כולה לכנה, אנושית ומעוררת הזדהות.
השחקנים משתמשים בכל החלל, כולל ישיבה בין הקהל כחלק מסצנה, עד שהמרחק בינך לבין הדמויות פשוט נעלם. התפאורה המינימליסטית מוכיחה שלא תמיד צריך הרבה כדי לייצר עולם בימתי עשיר.
ה-catwalk החוצה את הבמה הופך לסמל חזותי משמעותי. כמו מסלול תצוגה, הוא מזכיר כיצד הדמויות מציגות לעולם גרסה מלוטשת ומושלמת של עצמן, בעוד המציאות שמתחת לפני השטח מורכבת הרבה יותר.
הצלחתה של ההצגה נשענת על האנסמבל המצוין שמוביל אותה. נדב ארדיטי, גיא בירגר, נועה גולדברג, גיא כהן שלו ועמית פרטוק מצליחים ליצור יחד חבורה שנראית ומרגישה כמו קבוצת חברים אמיתית, על כל האהבה, התסכולים והמתחים שמלווים מערכות יחסים אנושיות.
כל אחד מהם מעניק לדמותו עומק ורגישות מבלי לגלוש לקריקטורה, גם ברגעים הקומיים ביותר. הכימיה ביניהם היא אחד המנועים המרכזיים של ההצגה – היא מאפשרת לבדיחות לפגוע במדויק, אך גם מעניקה משקל לרגעים השקטים והפגיעים יותר.
בתוך עולם בימתי אינטימי כל כך, שבו הקהל יושב כמעט בתוך ההתרחשות, אין מקום להסתתר מאחורי מחוות מוגזמות או אפקטים חיצוניים, והחמישה עומדים באתגר הזה בהצלחה מרשימה. הם מצליחים לגרום לנו לצחוק מהדמויות, אך לא פחות מכך – להזדהות איתן.
על האנסמבל הזה מנצח עידו קולטון, שממשיך לבסס את מעמדו כאחד הקולות המעניינים והמבטיחים בדור היוצרים הצעיר של התיאטרון הישראלי. קולטון, שחקן, במאי ויוצר בעל שפה תיאטרונית ברורה ומזוהה, חתום בשנים האחרונות על שורה של הפקות מצליחות, בהן "שבורים שבורות", וכן על הפקות לא פחות מהפנטות בתיאטרון גשר: "משהו לרוץ איתו" ו"בית ברנרדה אלבה".
גם כאן ניכרת טביעת האצבע שלו – כזו שאינה מחפשת גיבורים מושלמים אלא בני אדם על כל חולשותיהם.
וזו אולי הסיבה שההצגה הזאת מצליחה לגעת.
כי בסופו של דבר היא לא באמת מדברת על אושר. היא מדברת על המרדף אחריו. על הדרך שבה אנחנו רודפים אחרי גרסה מושלמת של החיים בזמן שהחיים עצמם מתרחשים ממש מולנו. על הפחד לטעות.
על הפחד להתאכזב. ועל הפחד הגדול מכולם – לגלות שאין נוסחה. שאין רגע אחד שבו הכול מסתדר. שאין נקודת סיום שבה מגיעים אל האושר ונשארים שם לנצח.
ובמובן הזה, הריקוד שפותח את ההצגה הוא גם הריקוד שמלווה אותה עד סופה.
כי כל הדמויות האלה ממשיכות לרקוד. לפעמים בחן. לפעמים במבוכה. לפעמים בקצב. לפעמים לגמרי מחוץ לקצב. אבל הן ממשיכות. כמו כולנו.
