יח"צ. "המורדים", בית צבי. צילום: יוסי צבקר
"מרד" היא אחת המילים הטעונות ביותר בשפה שלנו. היא מעלה בדמיון מהפכות, הפגנות, שבירת מוסכמות, דגלים מונפים ורגעים היסטוריים גדולים.
אבל בחיים עצמם רוב המרידות אינן מתרחשות בכיכרות. הן קורות בשקט. ברגע שבו אדם מחליט לא להיות מי שציפו ממנו להיות. ברגע שבו בת מסרבת ללכת בדרכה של אמה, או בן שמחליט לנטוש את הערכים שעליהם גדל. לפעמים המרד הוא אקט ציבורי, ולפעמים הוא סוד שאדם נושא בליבו במשך שנים.
זו בדיוק הנקודה שבה פוגשת אותנו "המורדים" מאת עדנה מזי"א, ההפקה החדשה של בית צבי.
היא אינה מציעה תשובות חד משמעיות ואינה מבקשת להכתיר גיבורים או נבלים. במקום זאת, היא מזמינה את הקהל להתבונן במעגלים החוזרים של ההיסטוריה האנושית ולשאול: האם כל דור באמת מצליח להשתחרר מהדור שקדם לו, או שהוא רק מורד בדרכו כדי להפוך יום אחד לדבר שממנו הדור הבא יבקש לברוח?
יח"צ. "המורדים", בית צבי. צילום: יוסי צבקר
המחזה עוקב אחר שלושה דורות במשפחה ישראלית, משנות ה-40 ועד שלהי שנות ה-90, ומציג כיצד בכל תקופה בני המשפחה מבטאים מרד מסוג שונה.
הסיפור נע בין מאבק פוליטי בשלטון הבריטי, דרך עימותים אידאולוגיים וחברתיים לאחר מלחמת ששת הימים, ועד חיפוש אחר חופש אישי וזהות עצמאית.
לאורך העלילה נחשפים קשרים משפחתיים מורכבים, סודות מן העבר ומחלוקות בין דוריות, הממחישים כיצד אירועים היסטוריים והשקפות עולם משפיעים על חייהם של בני המשפחה ועל יחסיהם זה עם זה.
אחת החוזקות הגדולות של המחזה היא ההבנה שמרד הוא פעולה מורכבת. התרבות אוהבת לספר סיפורים שבהם המורד צודק והמערכת טועה. אבל בחיים האמיתיים, המרד של אדם אחד יכול להיות ההרס של אדם אחר. החלום של דור אחד הוא האסון של הדור שבא אחריו.
יח"צ. "המורדים", בית צבי. צילום: יוסי צבקר
ההצגה מבינה שמי שמורד תמיד מאמין שהוא יוצר עתיד טוב יותר, אבל לא תמיד יודע איזה עתיד הוא באמת יוצר. התחושה הזאת מלווה את ההצגה כולה.
הדמויות נעות בין תקופות שונות, אך שוב ושוב מתגלה שהשאלות הגדולות נותרות דומות: מי אנחנו? למי אנחנו חייבים נאמנות? האם אפשר להשתחרר באמת מהעבר? ומה קורה כשהמחיר של החופש הופך גבוה מדי?
כמו לא מעט הפקות בבית צבי, גם כאן יש ערך מוסף שמתחיל עוד לפני שההצגה מתחילה. יש משהו מרגש במיוחד במפגש עם שחקנים שנמצאים ברגע כה מסוים בחייהם המקצועיים.
הם עדיין לא עטופים במוניטין, לא נשענים על פרסום קודם ולא מביאים איתם את המטען הציבורי שמגיע עם קריירה ארוכה. כל מה שיש להם הוא הכלים שרכשו, הכישרון שלהם והרצון להוכיח את עצמם על הבמה.
יח"צ. "המורדים", בית צבי. צילום: יוסי צבקר
במובן הזה, בית צבי ממשיך להיות אחד המקומות החשובים ביותר בתרבות הישראלית. לא רק בזכות עברו המפואר, אלא גם בזכות היכולת שלו להישאר פס ייצור חי ונושם של דור התיאטרון הבא. כל הפקה היא מעין הצצה לעתיד. לפעמים רואים שם שחקנים טובים, לפעמים מבטיחים, ולפעמים מזהים ניצוץ של ממש.
אחד ההישגים המרשימים של ההפקה הוא היכולת של הקאסט להעביר את הקהל בין תקופות, דורות ועולמות שונים באמצעות אמצעים מינימליים.
הבמה אינה עמוסה בתפאורה או באפקטים, ולכן האחריות על בניית המציאות הבימתית מונחת כמעט כולה על השחקנים. הם עומדים במשימה הזו בהצלחה רבה. באמצעות עבודת אנסמבל מגובשת, הם מצליחים לגרום לצופה להרגיש שהוא נע לאורך שנים רבות.
דווקא מתוך הבחירה שלא להעמיס בתפאורה, בולטים במיוחד האמצעים הבימתיים האחרים: הקרנות הווידאו מסמנות את המעבר בין הזמנים בצורה אלגנטית ומדויקת, בעוד שהשירים התקופתיים, שמבוצעים ע״י הקורוס, מעניקים לכל תקופה את הצבע, הקצב והאווירה הייחודיים לה.
גם התלבושות ממלאות תפקיד מרכזי בבניית העולם הבימתי ומוסיפות שכבה של אותנטיות ותחושת זמן.
במרכז ההצגה ניצבת מרתה, אותה מגלמת דניאל בן אפריים בנוכחות בימתית מהפנטת. מרתה היא הציר שסביבו נעים הדורות, הזיכרונות והקונפליקטים של המחזה, ובן אפריים מציגה משחק מלא רגישות ודיוק מרשימים.
הכוח שלה אינו נובע ממחוות גדולות, אלא מהיכולת למלא כל רגע במשמעות. היא בונה דמות עגולה ומורכבת, כזו שמצליחה להיות חזקה ופגיעה בו זמנית, ולהזכיר לצופה שמאחורי כל רעיון גדול של מרד מסתתר קודם כול אדם.
יח"צ. "המורדים", בית צבי. צילום: יוסי צבקר
לצידה בולטת גם נעה זייפמן בתפקיד אלמה, אותה היא מגלמת בקסם טבעי ובנוכחות כובשת.
זייפמן מצליחה להפוך את אלמה להרבה יותר מאתנחתא קומית, אף שהיא מספקת כמה מהרגעים הקלילים והמהנים ביותר בהצגה. היא משמשת מעין מראה לדמויות המורדות שסביבה, ודרכה מקבלים המאבקים הגדולים של המחזה זווית נוספת, אנושית ולעיתים אף ביקורתית.
זייפמן נעה בחופשיות בין הומור לרגש ויוצרת דמות חמה, חכמה ומרתקת, שמאירה באור חדש את הבחירות והמחירים של שאר הדמויות.
המחזה מציג את ההיסטוריה לא כשרשרת של אירועים, אלא כשרשרת של דורות משפחתיים. לעיתים נדמה לנו שההיסטוריה נוצרת על ידי מהפכות, מלחמות ומנהיגים, אבל המחזה מזכיר שהיא נוצרת גם סביב שולחן האוכל המשפחתי, בשתיקות ובכעסים שבין בני המשפחה, בפחדים שעוברים בירושה ובחלומות שהורים מעבירים לילדיהם.
יח"צ. "המורדים", בית צבי. צילום: יוסי צבקר
במובן הזה, "המורדים" הוא מחזה על מורשת לא פחות משהוא מחזה על מרד. הוא בוחן את השאלה מה אנחנו מעבירים הלאה, ומה אנחנו בוחרים לעצור אצלנו.
"המורדים" אינה דוחפת את הקהל למסקנה מסוימת ואינה מנסה לכפות פרשנות אחת. יש בה אמון בטקסט, בשחקנים ובצופים. הקהל מוזמן להשלים בעצמו את החלקים החסרים, למצוא את החיבורים בין הדורות ולשאול את עצמו היכן הוא ממוקם בתוך השרשרת הארוכה הזאת.
וזה אולי הדבר שאהבתי ביותר בהצגה. היא אינה נשארת על הבמה. גם כשיוצאים מהאולם ממשיכים לחשוב עליה, על הבחירות שעשינו, על המרידות הקטנות והגדולות שלנו, על המחירים ששילמנו ועל המחירים שלא העזנו לשלם.
בימוי: אתי רזניק. תפאורה: ארז יניב. תלבושות: דפנה פרץ. תאורה: יהונתן גורפיל. וידאו: מתן בנשימול. מוזיקה: אפי שושני
