צילום: גלי מרגלית
המערב הפרוע אצלכם בצלחת
כשפגשתי את ששון ישראל, "השף המכשף", בפעם הראשונה — התאהבתי. התאהבתי בתשוקה שלו, התאהבתי בהתלהבות שבה הוא מבשל, בדרך שבה הוא מקפיץ את השעועית על המחבת, ובעיקר התאהבתי באישה שלצידו — עדי, שאצה-רצה איתו כמעט לכל אירוע.
הסיפור הקולינרי שלו מתחיל דווקא באי מאווי שבהוואי. בזמן שרובנו היינו עסוקים בלנסות להבין איך פותחים קוקוס, ששון כבר שייף סכינים בשתי מסעדות נחשבות — אחת של דגים והשנייה של גריל אמריקאי מחוספס.
משם נחת ישר אל ה"קופי בר" המיתולוגי של רותי ברודו, בית ספר לחיים ולסטייל, ואז זרם לכיוון השני לגמרי והפך לבעל מסעדה בשוק הכרמל.
צילום: גלי מרגלית
היום, יחד עם עדי — שבבוקר היא אשת ביטוח פרלמנטרי העוסקת בסיפורים ובמספרים, ובערב קונדיטורית שהופכת לחצי מהקסם — הם מפעילים יחד את "המכשף – קסם של אוכל".
כשששון מגיע לאירוע, הוא לא רק בא לבשל אלא להתארח. עוד לפני שהמוזמנים מגיעים, ששון משתלט על המטבח ומתחיל לבשל, ואז מתמנגל עם המורעבים — ומשם היישר לשולחן האוכל. חגיגה.
ואם אתם לא רוצים אותו אצלכם בסלון, אין בעיה! תוכלו לבקר בחצר הפרטית שלו, כשכל הקסם הזה קורה ביישוב אמץ שבעמק חפר.
צילום: גלי מרגלית
מהמערב הפרוע, לשולחן מתפרע
ששון ועדי החלו לקיים גם ערבי קונספט — כאלה שלא כדאי לכם לפספס. כך הוזמנתי ל"ערב פונדק" בסגנון המערב הפרוע.
שלפתי את מגפי הבוקרים שלי, חבשתי כובע קאובוי, ג׳ינס צמוד שבקושי עלה עליי — ויצאתי לדרך.
כבר בכניסה חיכתה לנו בובת אינדיאני קשוחה שקיבלה את פנינו. "המכשף" פתח את הביקור עם סנגריה חמה שנמזגה לכוסות וינטג׳ כבדות, שהשתלבו באופן מושלם עם התפאורה — מפות בגוון חול, כובעי בוקרים מונחים בנונשלנטיות וניחוח משכר של בשר שנצרב על הגריל וניחוחו התפשט באוויר.
צילום: גלי מרגלית
לרגע נדמה היה שטעינו בכתובת ונחתנו בלב דקוטה הדרומית של המאה ה-19. בסלון נחו להן חבילות חציר, שהעניקו לחלל ריח של חופש ואבק דרכים.
הקירות עצמם הפכו ללוח מודעות של שריף מקומי, מקושטים לכל אורכם בפוסטרים של "WANTED" — אלא שהפעם, הפרצופים שכיכבו תחת הכותרת "מבוקש" לא היו שודדי רכבות, אלא האורחים עצמם, שזכו לכבוד המפוקפק להפוך לחלק מהתפאורה.
במרכז החגיגה עמדה עמדת צילום שלא נחה לרגע. האורחים, חמושים בכובעי בוקרים ונוצות, זנחו את הנימוסים האירופאיים והתמסרו לעדשה ללא הפסקה — מתעדים כל רגע של "פורענות" קולינרית לפני שהשף ששון מוציא את המנה הבאה מהמעבדה שלו.
צילום: גלי מרגלית
שנתחיל לאכול כבר?
על השולחן, שהפך לזירה קולינרית רוחשת, המתין לנו מארז של פחמימות מנחמות: כיכרות לחם שזה עתה יצאו מהתנור, לצד צלוחיות מטבוחה ביתית, קלחי תירס זהובים בליווי בצל מקורמל ונבחרת סלטים שנחתכה זה עתה.
השולחן שידר שפע שעשה חשק פשוט לעזוב את הגינונים, להתחיל למרוח, לנשנש ולהתמסר לקסם של "המכשף" — עוד לפני שהמנה העיקרית נראתה בכלל באופק.
צילום: גלי מרגלית
טוב ששון, תגיע לעיקר
ששון פשט את כובע הטבח ועטה על עצמו את גלימת המאסטרו. הוא הוביל את הערב כולו כפרפורמר קולינרי מהשורה הראשונה.
לפני כל מנה שעלתה לשולחן ניגש לסועדים כמי שמציג יצירת אמנות בגלריה, ופרש בפניהם את הנרטיב שמאחורי הצלחת, סיפר על הניצוץ שהוליד את המנה, פירט את סודות התיבול המדויקים והסביר את התהליך הכימי־מדעי שהפך חומרי גלם פשוטים לחגיגה של טעמים.
מנות הבשר הגיעו בזו אחר זו — כל אחת טעימה יותר מקודמתה ומתובלת אחרת. ואני שותה עוד כוסית יין ואומרת לעצמי, "גלי, זו הכוס האחרונה. זה הביס האחרון".
צילום: גלי מרגלית
נראה לכם שאפספס את פאי הרועים?
ששון הציג את המנה בגאווה, כמי שיודע שיש בידו קלף מנצח. מדובר בשכבה תחתונה של בשר שבושל בבישול ארוך ואיטי עד שהפך לרך כמעט כמו חמאה, מתובל בעדינות שמעידה על ידו המיומנת של שף שלא מפחד מאתגרים.
מעל נחה שמיכה קטיפתית של פירה זהוב וצרוב, שנראה כאילו יצא היישר מתוך ציור שמן של ארוחה חגיגית. חוסל!
אז מה עוד היה לנו שם? כנפיים ברוטב ברביקיו פיקנטי, בשר מפורק על ריזוטו שחור עם ראגו של שעועית שחורה, נקניקיות צ׳וריוס שמתמזגות נהדר עם קרם חרדל, לצד דלעות צלויות שהגיעו לדרגת מתיקות קרמלית משכרת.
צילום: גלי מרגלית
ובתוך כל האירוע הזה היה צליל אחד שליווה את הארוחה כמו מוזיקת רקע מדויקת: קולות מזיגת היין שלא פסקו לרגע. זה היה הדלק שהניע את השיחות הערות סביב השולחן, את הצחוק שהתגלגל בין מודעות ה-"WANTED" ואת החיבור המיידי שנוצר בין האורחים.
והנה השף מגיע עם המנה הבאה: בריסקט (חזה בקר) שזכה לבישול ארוך כשהוא משתכשך בתוך ציר בקר מצומצם.
ולסיום סיומת — הוד מעלתו, רוסטביף אנטריקוט. ששון ניגש למרכז השולחן, חמוש בסכין מושחזת, והחל בפריסת הנתח מול עינינו המשתאות, בתנועות מדודות שהבליטו את האישיות הכריזמטית שלו.
כל הערב הזה הוגש כאמור על ידי ששון ועדי, בני זוג מתוקים ממש, שעובדים בהרמוניה כמו שתי כפפות גומי.
צילום: גלי מרגלית
אחרי קרנבל הבשרים והיין, כשהקיבה כבר החלה לשלוח אותות של שביעות רצון מוחלטת, הגיע תורה של עדי הקונדיטורית להטיל את הכישוף האחרון שלה.
לקינוח הוגשה מנה שלא השאירה מקום לספק — פאי תפוחים חם, שמפיץ ניחוח של קינמון וזיכרונות מבית אמא עוד לפני שהוא "נחת" על השולחן.
לצדו, פסגת השחיתות המתוקה — פונדנט שוקולד עשיר, שבמרכזו חיכתה ליבה שוקולדית נוזלית ועמוקה. הקסם האמיתי היה השילוב עם קוביית הגלידה הקרה שנחה מעל.
כן, זו הייתה יריית הסיום לערב שכולו טעמים, המוגש על ידי שף שמוכיח שאפשר לשלב בין דיוק מדעי ללב רחב של בוקר אמיתי.
איפה הספה פה? לא הבנתי, אני חייבת לשכב.
