יח"צ. צילום: Ascaf. "מונגר" מאת ברק מרשל
השבוע, באולם דלל שבמרכז סוזן דלל, צפיתי בבכורה החגיגית של "מונגר” מאת הכוריאוגרף והמנהל האמנותי ברק מרשל, בביצוע רקדניות ורקדני להקת ענבל.
כבר מן הדקות הראשונות היה ברור שלא מדובר בעוד העלאה מחודשת של עבודה מוכרת, אלא באירוע אמנותי טעון – כזה שמרגיש חי, נחוץ ורלוונטי מתמיד.
החזרה של "מונגר” לבמה מסמנת גם את תחילת כהונתו השנייה של מרשל כמנהל האמנותי של ענבל, תשע שנים לאחר שעזב את התפקיד כדי לטפל בהוריו החולים.
עבורו זו סגירת מעגל כפולה: חזרה ללהקה שאמו, מרגלית עובד, הייתה הכוכבת הגדולה שלה בשנות ה־50 וה־60, וחזרה ליצירה שהפכה אותו לשם דבר בזירת המחול הבינלאומית.
יח"צ. צילום: Ascaf. "מונגר" מאת ברק מרשל
מאבל אישי לבמה הבינלאומית
סיפורו של מרשל הוא מהבלתי־שגרתיים שנראו בעולם המחול הישראלי.
הוא בוגר תיאוריה חברתית ופילוסופיה מאוניברסיטת הרווארד, הוא מעולם לא למד מחול ולא תכנן לעסוק בו. בשנת 1994, בהיותו בן 27, הגיע לישראל עם אמו, שמונתה אז למנהלת האמנותית של ענבל.
באותה השנה נפטרה דודתו לאה, ומרשל – שרוי באבל, חסר כיוון – מצא את עצמו נכנס לסטודיו ומתחיל להתנועע, מחקה את תנועותיה של אמו.
כך למעשה נולדה עבודתו הראשונה, "דודה לאה”, שנוצרה כמעט במקרה, מתוך צורך אישי, וזכתה בפרס "גוונים במחול” בשנת 1995.
מה שהחל כאמור כאקט פרטי של התמודדות עם אובדן הפך בתוך שנים ספורות לקריירה מטאורית: ב־1998 זכתה יצירתו "חתונתה של אמה גולדמן” בפרס הראשון בתחרות בניולה היוקרתית בפריז. בעקבות הזכייה הוזמן על ידי אוהד נהרין לשמש כוריאוגרף הבית של להקת בת שבע – מינוי חסר תקדים ליוצר שמעולם לא עבר הכשרה פורמלית במחול.
ואז הגיע השבר. פציעה קשה ברגלו, תוצאה של תאונה יומיומית כשנתקל באבן שפה, קטעה את הרצף ושלחה אותו חזרה ללוס אנג`לס לשמונה שנות שיקום, נדודים וחיפוש מחודש.
יח"צ. צילום: Ascaf. "מונגר" מאת ברק מרשל
הקאמבק: מונגר
החזרה לבמה התרחשה ב־2008, עם בכורת "מונגר” בפסטיבל "תל אביב דאנס”. היצירה, שהפכה מאז ליצירת המופת המזוהה ביותר עם מרשל, סיירה בפסטיבלים מובילים בעולם, בהם "ג`ייקובס פילו” בארצות הברית, "דאנס אמברלה” בלונדון ופסטיבל מונפלייה בצרפת.
"מונגר” מציגה עשרה רקדניות ורקדנים המגלמים קבוצת משרתים הכלואים במרתף ביתה של גבירה מתעללת. מרשל שאב השראתו מהמחזה "המשרתות” של ז`אן ז`נה ומהסרט "פארק גוספורד” של רוברט אלטמן – שתי יצירות העוסקות ביחסי כוח, מעמד ותלות.
המרחב הסגור, הגוף הלחוץ וההיררכיה הנוקשה מתורגמים כאן לשפה תנועתית חדה ומהירה, שמחזיקה מתח כמעט בלתי פוסק.
המחול פיזי מאוד, לעיתים כמעט אגרסיבי, אך בו בזמן מדויק, מורכב ומלא ניואנסים רגשיים. הכוריאוגרפיה של מרשל מורגשת במיוחד בידיים: הן מובילות, דוחפות, עוצרות, מסתירות, מאותתות – ומספרות סיפור בפני עצמן.
מרשל מתאר את שיטת העבודה שלו ככתיבה של "מילים ודיאלוגים בתנועה”, ומפתח עבור כל יצירה דקדוק תנועתי שבו כל מחווה נושאת משמעות. זהו מחול שבו הגוף אינו רק מבצע, אלא נושא על גבו דרמה שלמה.
DNA של כור היתוך
מרשל, בן 57, מגדיר את סגנונו כ"אתני עכשווי” – תוצר של ה־DNA המורכב שלו: חצי אמריקאי וחצי ישראלי, חצי תימני וחצי אשכנזי.
אביו, יהודי ממוצא אוסטרי מניו יורק, הכיר את מרגלית עובד במסיבה בלוס אנג`לס, כשלהקת ענבל שהתה שם בסיבוב הופעות באמצע שנות ה־60. עובד התאהבה, נשארה בארצות הברית והקימה תיאטרון מחול משלה, אך התרבות התימנית נותרה נוכחת בבית.
מרשל, שגדל כאמריקאי ולא דיבר עברית, הגיע בצעירותו להתנדבות בקיבוץ גן שמואל כדי ללמוד את השפה – ולמד, לדבריו, יותר ספרדית מהארגנטינאים באולפן.
הרב־תרבותיות הזו ניכרת היטב ב*מונגר”*: שילוב של מחול תימני, תרבות יידית, מחזמר אמריקאי ופולקלור יהודי, לצד משיכה עזה לעבר ולנוסטלגיה.
מרשל, שגם שר בתימנית ושיתף פעולה עם הצ`לן יו־יו מה בפרויקט "דרך המשי”, מביא אל הבמה עולם שלם של השפעות, שהופכות בידיו לשפה אחת קוהרנטית ומובחנת.
להמשיך את המסורת הענבלית
להקת ענבל, שנוסדה על ידי שרה לוי־תנאי, כלת פרס ישראל, מזוהה מראשיתה עם חיפוש אחר זהות תרבותית מקומית הנשענת על מקורות מזרחיים ויהודיים לצד שפה בימתית מודרנית.
הצפייה ב"מונגר", מדגישה עד כמה הלהקה ממשיכה לשמר את ה־DNA הזה, אך גם מאפשרת לו להשתנות ולהתפתח במרוצת השנים.
הקשר של מרשל ללוי־תנאי עמוק ומובנה: גם אילו רצה לברוח מהשפעתה, ספק אם היה יכול. השפה הענבלית טבועה בו מילדות, מצפייה בחזרות של אמו, מתנועות שספג מבלי משים.
הרקדנים והרקדניות מפגינים נוכחות בימתית מרשימה, דיוק גבוה ויכולת לעבור במהירות בין עוצמה פיזית לרגעים של שבריריות. הקבוצה פועלת כגוף אחד, אך מאפשרת לכל מבצע להביא אופי ואנרגיה ייחודיים.
הפסקול, המשלב מוזיקה צוענית, בלקנית, קלאסית ורוק, מוסיף שכבה דרמטית נוספת. לעיתים המוזיקה דוחפת את התנועה קדימה, ולעיתים התנועה "מתנגדת" לה – מתח מכוון שיוצר תחושת אי־נחת, ההולמת את העולם הבימתי.
יח"צ. צילום: Ascaf. "מונגר" מאת ברק מרשל
לא אבסטרקט, אלא סיפור
החוויה ביציאה מהאולם היא של צפייה ביצירה שאינה מבקשת רק להרשים, אלא גם לשאול שאלות: על כוח, על תלות, על קהילה ועל האפשרות לחמלה בתוך מערכת אלימה.
מרשל מתנגד בתוקף לאבסטרקציה במחול, וטוען שכוריאוגרפים רבים משתמשים בה כהתחמקות מהתמודדות אמיתית. הוא נמשך לתיאטרליות, לנרטיב ברור ולדרמטורגיה – ו"מונגר”* היא הביטוי המזוקק ביותר לגישה הזו.
במתכונתה הנוכחית, 17 שנה אחרי הבכורה המקורית, "מונגר” מוכיחה כי מחול יכול להיות בו־זמנית אישי ופוליטי, מסורתי ונועז, מקומי ואוניברסלי.
זו אינה רק חזרתה של יצירה חשובה לבמה, אלא הצהרה ברורה על הכיוון האמנותי של להקת ענבל כיום – ועל מקומו של המחול כזירה משמעותית בשיח התרבותי בישראל. ואולי יותר מכל, זו הוכחה שלפעמים הדרך הביתה היא הדרך קדימה.
