SUCCUS: זום-אין על גבריות, פגיעות ותשוקה

יח"צ. SUCCUS. צילום אפרת מזור

האולם חשוך. שקט מתוח של רגע לפני ואז – הווילון נפתח.

במרכז הבמה נגלית זירה. לא במה במובן הרגיל, אלא מרחב כמעט קרבי: רצפת פרספקס מבריקה, תחומה בפלורסנטים בוהקים בטמפרטורה חדה של כ־6,000 קלווין. אור קר, כמעט רפואי, שנשפך על החומר השקוף ויוצר קונטרסט מסנוור. התחושה היא של זירת אגרוף, או מעבדה אנושית, מקום שבו הגוף עומד למבחן.

ארבעה גברים נכנסים לזירה. הם לבושים בגדים בגווני אדום־בורדו, שמזכירים מדים רפואיים או חליפות עבודה סטריליות, ומתחילים לנוע. 

אין טקסט. אין סיפור ליניארי. יש גוף. יש תנועה. יש חזרתיות, נפילות, קפיצות, התנגשויות. הסאונד נולד מהגוף עצמו – מכפות הידיים, מהרגליים, מהנשימות, מהמפגש הבלתי מתפשר עם הרצפה. כל תנועה מדויקת, מחושבת, כמעט מכנית – ובו בזמן מלאה תשוקה.

זהו החלק הראשון של SUCCUS – פתיחה שמזכירה את MARS, היצירה משנת 202 שממנה נולדה העבודה הנוכחית. 

המופע מוצג כעבודה כפולה: MARS תחילה, ומיד לאחריה SUCCUS, קפיצה של חמש שנים בין שתי נקודות בהתפתחות של אותו גבר. עולם גברי מוצהר: אנרגטי, פיזי, נוכח, אך גם חשוף לשבר. ואז – שינוי.

הווילון נסגר, וכשהוא נפתח מחדש, זה כבר עולם אחר. הפלורסנטים נעלמים. האור מתרכך. התנועה מתכנסת פנימה. אם החלק הראשון היה זירה, החלק השני הוא חדר. חדר הלב.

הריקוד הופך איטי יותר, קרוב יותר, אינטימי. לפעמים הוא מרגיש כמו מכונה שפועלת בקצב פנימי מדויק, ולפעמים – כמו חיה שמגששת את דרכה. 

הנשימה, המבט, המגע – כולם הופכים לשפה. הסולנים, שהיו אינדיבידואלים ברורים, מתלכדים לישות אחת. תרכיז של רגש. וזו בדיוק המשמעות של השם SUCCUS – בלטינית: מהות, תמצית.

כשפולקלור נפגש עם לב פועם

ליאור תבורי, מהכוריאוגרפים הבולטים והמרתקים במחול העכשווי הישראלי, מגיע לכאן עם מסע ארוך. הוא רוקד מגיל שלוש, גדל בתוך עולם הפולקלור, ניהל להקות וחינך רקדנים לתוך מה שהוא תופס כמורשת תרבותית חשובה. 

אבל דווקא מתוך המקום הזה, הכי מסורתי ומגדרי שיש, התחילו לעלות אצלו שאלות. בעולם הפולקלור, הגבר חזק, מרים, לא מביע קושי. האישה לובשת את השמלה המתנפנפת. זה עולם שהוא אוהב, אבל בשלב מסוים הוא הרגיש שהוא זקוק למרחב אחר – למקום שבו יוכל לשאול מי הוא באמת, איזה גבר הוא רוצה להיות, איפה נמצאת העדינות שלו.

המחול העכשווי הפך עבורו לשפה שבה הוא מנסה לפרק את אותה גבריות טקסית. לא לנטוש את הפולקלור, אלא למצוא דרך נוספת להתבטא – כזו שנותנת מקום גם לרכות, גם לפגיעות, גם לתשוקה ובעיקר שלא מתנצלת על עצמה.

SUCCUS כאמור הוא מופע המשך ישיר ל-MARS, אבל גם הרבה מעבר. אחרי חמש שנים בהן תבורי המשיך לעבוד, ליצור, להתפתח – בין תל אביב לבמות באירופה ובעולם – הוא חוזר לאותו המקום, רק שהפעם הוא עושה זאת עם מבט שונה לגמרי: יותר עמוק. יותר מדויק רגשית. הוא עושה כאן זום־אין אל תוך הלב, אל המקום שבו הרגש עוד לא עבר סינון. אל המקום שבו פגיעות ותשוקה מתקיימות יחד, בלי היררכיה.

הפוסטר שמלווה את SUCCUS נדמה כמעט כטיוטה: ציור בעיפרון, קווים לא סגורים, גוף בתוך גוף. ארבעת הרקדנים מתלכדים לדימוי אחד, שמעלה מיד אסוציאציה לפסל הקלאסי חטיפת הסבינות – מיתולוגית הנוגעת לייסוד המלוכה הרומית, המתארת את פעולת הדור הראשון של הגברים הרומאים, שחטפו נשים משכניהם הסבינים

אותו רגע קפוא של מאבק, תשוקה ובלבול בין כוח לאינטימיות. אלא שכאן אין דרמה הירואית, ואין פאתוס. יש רכות. יש פגיעוּת. הגוף לא חוטף ולא נכבש – הוא נשען, מתמזג, מחפש אחיזה.

הוורוד הרך של הרקע כמעט מטעה: הוא מרכך את הדימוי, אבל גם מדגיש עד כמה מדובר בגבריות שלא מפחדת להיחשף. כמו על הבמה, גם כאן אין קו ברור בין אינדיבידואל לקבוצה, בין גוף לגוף, בין תנועה לרגש. הכול נשאר פתוח, רועד, חי.

תהליך שמתחיל מהקישקע

ליצירה הזו קדמו חמישה חודשים של עבודה יומיומית, אבל לא מתוך תסריט ברור או מבנה מוכן מראש. זה תהליך שהחל מהבטן, מהאינטואיציה. לפעמים מתנועה אחת, או משעה שלמה של מבטים. משם מקלפים שכבות, בונים כימיה, קונפליקטים, חיבורים. זה תהליך שדורש נוכחות מלאה, לא רק פיזית אלא גם רגשית – מהרקדנים ומהכוריאוגרף כאחד.

תבורי, שעובד באופן קבוע בבתי אופרה ובלט במינכן, רוטרדם, סין ופורטוגל, בחר לפני שלוש שנים בצעד שנראה כמעט מוזר: הוא הקים להקת מחול בתל אביב. היום יש ללהקה בית אמיתי ברחוב שינקין – סטודיו לחזרות ולהופעות, מקום שהוא גם מרחב פיזי וגם מרחב רעיוני. 

הבחירה לעבוד עם רקדנים ישראלים, למרות ההזדמנויות בחוץ לארץ, נובעת מתחושה שיש פה כישרון שדורש במה, הכרה, מסגרת מקצועית אמיתית.

זו גם בחירה פוליטית, במובן המעשי והאישי כאחד. ליצור כאן, להציג כאן, זה לא סתם נוכחות – זו עמדה. במדינה שבה חופש אמנותי וחופש מיני עדיין לא מובנים מאליהם, המופע הזה הוא גם מעשה של קיום.

אחת ההשראות המרכזיות ליצירה האמורה מגיעה מהסרט והספר "קרא לי בשמך" – עבודה שעסקה אף היא במגע, בתשוקה, בזמן שנעצר בין שני גברים. 

יח"צ. SUCCUS. צילום אפרת מזור

אותה איכות פיוטית, אותה עדינות שלא מתנצלת, אותו חיבור בין הגופני לנפשי – כל אלה חודרים גם ל־SUCCUS. זה לא ציטוט ישיר, אלא תהודה רגשית. דרך להביא לבמה משהו שהקולנוע עשה בצורה כל כך אינטימית.

SUCCUS הוא מופע אמורפי. הוא לא מבקש להסביר, ולא בהכרח לשאול שאלות מפורשות. הוא מבקש להיות מורגש. זה מחול שדורש מהצופה להסכים לאי־בהירות, להשהות, להתמסרות. זה לא ז`אנר לכל אחד – אבל למי שאוהב מחול כמרחב של חוויה גופנית, חושית ורגשית, זו יצירה עוצמתית, מדויקת ומעוררת.

הבחירה להציג גברים נוגעים זה בזה, שוכבים אחד על השני, מניחים יד על החזה של האחר – זו לא פרובוקציה. זה תיעוד של מציאות פנימית. זו התשוקה שמניעה את האמן עצמו, שגורמת לו לקום בבוקר, לפחד, להתגעגע, לאהוב. זו תחושה של חשיפה מוחלטת – כמעט עירום מלא מול הקהל.

SUCCUS לא מנסה להסביר מהי גבריות, אלא לאפשר לה להיות – פיזית, נושמת, מתבלבלת, מתקרבת. זו יצירה שלא מחפשת מחיאות כפיים מהירות, אלא מבט ממושך. כזה שמוכן להישאר רגע נוסף בחושך, עד שהלב מבין לבדו. ובעיקר – זו הזדמנות נדירה להתבונן בגבריות לא דרך כוח, אלא דרך לב פועם.